מצפה אריה תנינא חלק א קסו

חוצץ כמו שמדמה כ"ת עור הערלה דאינו חוצץ מהאי טעמא: ובאמת לפענ"ד ל"ש כלל כל עיקר הענין דמב"מ אינו חוצץ לענין טבילה דהתורה אמרה ורחץ את כל בשרו במים ובעינן ביאת מים ומה מועיל דמב"מ אינו חוצץ הא מ"מ ליכא ביאת מים ועיין בספר ברכת רצה ממו"ח ז"ל סי' מ"ב שחידש לומר דבדבר דבעינן נגיעה ממש אפילו הפסק אויר חשיב הפסק ל"ש לומר הך דמב"מ אינו חוצץ דעכ"פ לא עדיף מאויר א"כ פשיטא דבטבילה דאפילו אלו משכחת לה שיהא הפסק אויר ג"כ לא עלתה לה טבילה ליכא למימר מב"מ אינו חוצץ דלא עדיף מהפסק אויר וזה לא כביר כתבתי לידידי הרה"ג דק"ק גאליגא על מה שהעיר בחולין ק"מ דבעי התם הש"ס שני סדרי ביצים זו על גב זו מהו שתחוץ והא מב"מ אינו חוצץ וכתבתי לו שעפ"י חידושו של מו"ח שפיר ניחא דהתם נמי אי שקלת לביצים העליונים יש אויר מפסיק ופטור משילוח וכמדומה לי שיש לעיין שם בסוגיא ולדבר עוד בזה אכן לא באו הדברים אצלי בכור הבחינה ע"כ אקצר: ומ"ש עוד עפ"י דעת הריטב"א דבה"ס דבעינן ראוי לביאת מים דהוא רק מדרבנן וכפי מ"ש הב"י מה דצריך לחתוך נחשב בה"ס. וי"ל דבגר לא גזרו חז"ל כמו שכתב רש"י ז"ל ביבמות דף ע"ח זהו ת"ד לא ידעתי איך אפשר לחלק בין גר לנדה הא ברייתא ערוכה ביבמות מ"ז ע"ב כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה וכן הוא ברמב"ם ובטור ובשו"ע באין נ"מ כלל והא דכתב רש"י דהכא לא גזרו היינו דוקא בגיורת מעוברת שנתגיירה דא"א בלא"ה אבל לא בשאר גרים דאפשר למול ואח"כ לטבול וזה מדוקדק בלשון רש"י דהכא לא גזרו ולא כתב דבגר לא גזרו וז"ב: סימן מה הנה הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהל' מלכים הלכ' י"ב כתב ואבר ובשר הפורש מן המפרכסת אע"פ ששחט בה שני סימנין הרי זה אסור לב"נ משום אבמ"ה. והכ"מ תמה ע"ז דהא הש"ס בחולין דף ל"ג מסיק תניא דלא כרב אחא ב"י ומדוע פסק כראב"י ובלח"מ כתב לישב עפ"י מה שהקשו בתוס' חולין שם ד"ה אחד עכו"ם כו' שהקשו אמאי לא אמרינן שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו להכי לא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכמו דאיתא בסנהדרין דף נ"ט גבי יפ"ת התם לאו בני כיבוש נינהו ומשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל כראב"י ע"ש אבל לפענ"ד לא נח בזה. הא דעת הרמב"ם ז"ל לפי שיטת הכ"מ בפרק ד' מהלכות שחיטה הלכה י"ב הובא בש"ך סי' ב' סעי"ק א' דנכרי שאינו עובד ע"ז מותר לישראל לאכול משחיטתו ואינו אסור אלא מדרבנן וכן כתב הלח"מ א"כ הרי נכרי כזה הוא בר שחיטה ונימא ווי איכא מידי דלישראל שרי מפרכסת ולנכרי אסור ונ"ל די"ל דשאני ישראל דאם לא תהיה השחיטה מתרת לאיסור אבמ"ה לא יהי' להם לאכול בשר כלל דאם לא תהא השחיטה מתרת בעודה מפרכסת לא אפשר להתיר גם אחר שתצא נפשה דזה לא אפשר כלל לומר דמפרכסת אסור לישראל ולא שרי ליה איסור אבמה"ח אלא שביציאת נפשה המיתה מתרת ובאמת הפמ"ג מתקשה בדבר זה מנ"ל דמפרכסת שרי לישראל דלמא לא התירה התורה שחיטה רק אחר שתצא נפשה: אבל לפענ"ד אין התחלה לקושיא זו דודאי עיקר הכשר שחיטה הוא להתיר אבמ"ה כשהיא מפרכסת ומה"ט בעינן דוקא שתפרכס אחר השחיטה וזהו שאמרו בחולין דף כ"ח ע"א פרכוס שאמרו בסוף שחיטה ואפילו למאן דס"ל פרכוס בתחלת שחיטה או למ"ד פרכוס באמצע שחיטה הוה פירושא דבכה"ג אנו יודעין דגם בסוף היה עדיין בבהמה חיות. ומשו"ה אמרינן דבעינן חזרת ידה דבלא זה אינו אלא יציאת נפש ע"ש. הרי מבואר דגמר השחיטה צריך להיות מקודם יציאת נפש כדי להתיר איסור אבמה"ח וממילא לא חל תו שם נבלה עלה כמו דאינו חל אחר השחיטה איסור טרפה מחמת דלא מצי לחול אחר מעשה המכשיר של שחיטה שום איסור כלל להכי לא אפשר כלל לומר דמפרכסת אסורה לישראל רק בהמה מותרת אחר יציאת נפשה. דא"כ המיתה מצטרף להיתר לישראל וזה דבר שאי אפשר כמ"ש רש"י ז"ל בחולין דף ל"ז ע"א בסוגיא דמסוכנת גבי הא דאמרינן התם אי מחיים אסורה לאחר מיתה מיבעיא מיתה מי שריא לה ע"ש שהגמרא שקיל וטרי לה מסוכנת מנ"ל דשריא אלמא דאי לאו קרא הוי אמרינן דבעינן שתהא חיה גמורה משום דכתיב זאת החיה אשר תאכלו ע"ש היטב עכ"פ עיקר הדבר שהשחיטה מתיר הוא לאיסור אבמה"ח ואם בעוף לר"מ דאמר אין איסור אבמה"ח נוהג בעוף מ"מ איכא איסור בשר מן החי כמ"ש הגאון רע"א ז"ל בהגהות יו"ד סי' כ"ז דפשיטא דגם לר"מ כשתלש אבר מעוף בחיים אסור והשחיטה מתרת לאיסור בשר מה"ח וממילא אין איסור נבילה חל עליו אחר השחיטה אחר שנעש' מעשה המכשיר ומעתה כ"ז שייך גבי ישראל אבל גבי נכרי דמיתה מתרת לא התירה התורה לאיסור אבמה"ח ע"י שחיטה כשהוא מפרכסת אחרי שיש לו להמתין עד שתצא נפשה ודו"ק: אמנם לפ"ז יקשה דלר"ל דס"ל דבני מעיים כמנחי בדיקולא דמיא למה אין השחיטה של ישראל מתרת לנכרי הא ישארו הבני מעיים אסורים לעולם גם לאחר שתצא נפשה ושוב דמי לישראל שאין המיתה מתרת לבני מעיים כמו לישראל: ועפ"ז יש לישב קושית התוס' שהבאתי למעלה שהקשו דנימא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו כמו דאמרינן גבי יפ"ת דלאו בני כבוש נינהו דשאני הכא דע"ז אנו דנין דלר"ל שהבני מעיים אסורין לנכרי לעולם ואין המיתה מתרת שוב דמי נכרי לישראל שתהא שחיטת ישראל מתרת לאיסור אבמה"ח כדי שלא יאסרו הבני מעיים ומה לי בהמה כולה ומה לי פלגא ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דליכא שום טעם לחלק בין ישראל לנכרי אחרי דבני מעיים יהיו אסורים לעולם: הן אמת דבעת למודי עמדתי לדקדק בלשון הגמרא דאמרינן עכו"ם דבבחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא דהיה סגי למימר דבמיתה תליא מילתא היינו דע"י מיתת הבהמ' מותר להם לאכול ומה זה פירושו דבנחיר' סגי להו וראיתי באחרונים שהביאו בשם בעל עשרה מאמרות דעכו"ם אסור בנבילות שמתו מאליהם רק בעינן נחירת סימנים ואין הספר תחת ידי לעיין בו מאיזה טעם הוא דקאמר הכי ואולי מקורו ממה דקאמר הש"ס הכא דבנחיר' סגי להו. אבל זהו דבר רחוק מאוד ואף שבתוס' חולין דף צ"א ע"א ד"ה כמאן כתבו אי נמי פרע להו בית השחיטה היינו נחיר' שנצטוו על הנחיר' כבר פירשו האחרונים ז"ל שכוונתם לבני יעקב דוקא ולא לב"נ ועיין בתוס' סנהדרין נ"ו ע"ב ד"ה אכל שכתבו דלאדם הראשון לא היה מותר לאכול בשר רק ממתה מאליה ע"ש: ולפע"ד נראה דהכי פירושא דהש"ס דאי הוה אמרינן דשחיט' מוציאה לנכרי מידי איסור אבמה"ח הוה צריך ע"כ להיות דגם נחירה מוציא' מידי אבמה"ח דלגבי נכרי לא מסתבר לחלק בין נחירה לשחיטה דנחירתו זהו שחיטתו וזהו דבר שא"א דגבי נחיר' ליכא למימר מי איכא מידי דלישראל שרי כו' דלישראל אין הנחירה מתיר ומה דקאמר הש"ס ובמית' תליא מילתא הוו פירוש' דלנכרי