מצפה אריה תנינא חלק א קסה

בלא"ה שפיר ניחא הא דנקט הגמרא בן ט' חי דלא מצי למינקט בן ח' חי דא"כ אמאי קתני בברייתא דמוד' ר"מ שאין מתירתו באכילה הא אפילו מידי נבילה אינה מטהרתו ומשו"ה נקט הגמרא בן ט' חי דמטהרת מידי נבילה דהא יש במינו שחיטה ורק אינה מתירתו באכילה ודו"ק: והנה במתניתין קתני בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה ופירש רש"י ז"ל דבן שמנה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפילו נשחטה שאינו בכלל בקר וצאן ע"ש (והנה פירוש זה צריך ביאור דלכאורה הא בזה אנו דנין דאם נימא דנטהר ע"י שחיטה הא יש במינו שחיטה דהוי בכלל בקר וצאן ואיך שייך לומר דמשו"ה לא מהני בה שחיטה מחמת שאין במינו וצריך לבאר ולומר דזה היה ברור אצל חכמי המשנה דבן שמנה חי אסור באכילה ומשו"ה שפיר אנו דנין דלא מהני השחיט' ג"כ לטהרו מידי נבילה מחמת שאין במינו שחיטה להתירו באכילה וזה ברור) והתוס' לקמן דף ע"ד ע"א ד"ה נפקא כ' דמתניתין אתיא דלא כחד מהנך תנאי דמייתי הגמרא שם דבמתניתין קתני דבן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו מחמת שאין במינו שחיטה ובברייתא אפילו ת"ק צריך קרא דלאכלה לרבות דבן ח' חי אין שחיטה מתירתו ע"ש. אבל לפי מ"ש לבאר דברי הרדב"ז אליבא דהרמב"ם ז"ל יש לומר דפירוש' דמתניתין אינו בבן ח' חי הנולד דבאמת אינו ענין כלל לכאן רק מיירי בבן ח' חי הנמצא בטריפה שנשחטה וזהו פירוש' דמתניתין דאף דטרפה שחיטתה מטהרתה מחמת שיש במינה שחיטה מ"מ אינו מטהרת את בן ח' חי הנמצא בה מאחר שאין במינו שחיטה ולא עדיף העובר מהבהמה בעצמה שכל שאין במינה שחיטה והיא אסור' באכילה אין שחיטתה מוציא' מידי נבילה ודו"ק: ודע דהברייתא שמביא הגמרא דקתני בן שמונה חי יוכיח שיש במינו שחיטה ואין שחיטתה מטהרתו ע"כ מיירי בנולד מבהמה חיה ומשו"ה קאמר הגמרא דיש במינו שחיטה אגב אמו ופירכת הש"ס ברייתא אמתניתין אינו אלא דמתניתין קתני דחשיב אין במינו שחיטה ובברייתא חשיב לו דבר שיש במינו שחיטה עוד יש לי להעיר בהא דפריך הגמרא שם דף ע"ד ולתנא דברייתא טרפה דשחיטה מטהרתה מנ"ל. ומשמע דעל כל טריפה קא פריך ולכאורה הא שאר טריפות יליף תנא דמתניתין דמטהר מידי נבילה מחמת הטעם דהיתה לה שעת הכושר והי' להגמרא למיפרך טריפה מן הבטן מנ"ל ונראה די"ל דגם לענין שעת הכושר ג"כ אפשר למיפרך בן שמונה חי יוכיח דהיתה לו שעת הכושר אגב אמו כיון דתנא דברייתא קא פריך אגב אמו ואם כה נימא מוכח א"כ דבשחיטת האם מתיר אפילו אם הולד הוא טריפה ודלא כשיטת ראבי"ה בשם אביו רבינו יואל דבן פקועה שהוא טריפה אין שחיטת האם מתיר אותה. ואך אפשר לומר דגם הראבי"ה לא קאמר רק דבן פקועה בן ט' חי טריפה אבל בבן שמנה חי אין חילוק כלל בין אם הוא טריפה אי לא והחילוק הוא כמו שכתבו התוס' שהבאתי למעלה דבן ח' חי הוי ירך אמו משא"כ בן ט' חי דחשיב בהמה בפני עצמו ולפ"ז גם טריפה מן הבטן הי' לה שעת הכושר אגב אמו בשעה שהיה בן ח' חי ודו"ק: שוב התבוננתי דדברי התוס' דף פ"ה שכתבו דמשו"ה נקט הגמרא בן ט' חי ולא בן ט' מת או בן ח' חי בלא"ה צ"ע דאיך היה יכול הגמרא למימר הכי דבשלמא בן ט' חי תיה אפשר למימר דשחיטת האם חשיב כאלו שחטו את הולד והלא הוא אינו טרפה ומשו"ה ה"א דשרי באכילה אבל בן ט' מת או בן ח' חי אפילו אם נחשוב שחיטת האם כשחיטת הולד ג"כ לא מהני כלל אלא הא דשרי רחמנא הוא רק משום דכול' כחדא חשובה ואיך ס"ד לומר דשחיטת אמו תטהר את העובר לאכילה ואפשר שזהו כוונת התוס' שכתבו דפשיטא שירך אמו הוא היינו דכל עיקר ההיתר היא דשחיטת האם מתיר' את הולד משום דירך אמו הוא משא"כ בבן ט' חי י"ל דחשיב כאלו שחט את הילד בפני עצמו: ואפשר להסביר עוד דהא דתנא דברייתא סבר יש במינו שחיטה אגב אמו הוא ג"כ משום דסבירא לי' דבן ח' חי כ"ז שהוא במעי אמו חשיב ולד מעליא דאף דאין לו חיות בפני עצמו כשנולד מ"מ כ"ז שהוא במעי אמו חיות שלו הוא חיות מעליא כשאר בהמה ושחיטת האם שמתירתו חשיב כאלו שחט את הולד אך דבר זה תליא בהא דבעי ר' אושעיא שם דף ע"ד הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי מהו ע"ש דאם נימא דבבן ט' מהני שחיטה במעי אמו ובבן ח' חי פשיטא דלא מהני א"כ ע"כ לא חשיב כחי בפני עצמו ורק הא דשחיטת האם מתירתו הוא משום דכולא כחדא חשיבא אבל אם נימא דגם בבן ט' לא מהני שחיטה במעי אמו ומ"מ חשיב בהמה בפני עצמו. א"כ י"ל דבן ח' חי במעי האם נמי חשוב בהמה מעליותא כמו בן ט' חי ושחיטת האם חשוב כשחיטה עצמה ומשו"ה חשיב ר' מאיר יש במינה שחיטה ובזה מדוקדק סמיכת הגמרא דסמוך בעייא דר' אושיעא לסוגיית הגמרא אי בן ח' חי חשיב יש במינו שחיטה ודו"ק: סימן מד להרב הגדול מוה' שמואל מאדלינגר בק' סאמבור: מ"ש כ"ת על הגהות מלחמות ארי' בסוף ספר ברכת רצה ממו"ח ז"ל להעיר לדעת הרמב"ן ז"ל דגבי גר בדיעבד מהני טבילה ואח"כ מילה דמוכח מזה דבכה"ג שסופו לחתוך לא הוה חציצה דלפי מה שחידש הגאון בעל הפלאה בספרו שו"ת גבעת פנחס סי' נ"ו לחלק במה דאיתא בש"ע בכמה דוכתי דמב"מ אינו חוצץ דזהו דוקא היכא דהאחד אינו דומה לחבירו בדבר הלכה שאנו דנין עליו ומטעם ביטול קא אתי עלה ומשו"ה בש"ס דיבמות דשניהם האם והעובר צריכין טבילה ל"ש לומר דמב"מ אינו חוצץ אבל בהך דינא שכתב הרמב"ן ז"ל י"ל דאינו חוצץ כיון דהוה מב"מ לא אכחד דצפי מ"ש הגאון ז"ל דבריו צודקים אבל מה אעשה שחידושו של הגאון נפלא ממני דמה יעשה במתניתין מפורשת במקואות פ' ח' האוחז באדם וכן איתא בשו"ע יו"ד סי' רצ"ח דלא תאחוז אשה בידה דחברתה הא הוה מב"מ ואינו חוצץ ופשיטא דדוחק לאוקמי דמיירי ששניהם צריכים טבילה דוקא אבל באשה שאינה צריכה טבילה מותר לאחת דכגון דא הו"ל להש"ס ולהשו"ע למיתני ולא נשמע דבר זה משום פוסק וגם מעשה דשפחתו של רבי בקידושין דף כ"ה ע"א תוכיח שנמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת ואמאי הא הוה מב"מ ואינו חוצץ דשינים הוה ג"כ עצמות ואפילו אם נימא דלא הוה מב"מ יקשה בסוגיא דשבת דף ס"ד ב' יוצאת אשה בחוטי שער בין משלה ובין של חברתה וכ' רש"י ז"ל חוטי שער שקולעת בהן שערה. וידוע שיטת הקדמונים דמפרשי כל פרק במה אשה דכל השקלא וטריא הוי משום דילמא איזדמין לה טבילה של מצוה ובגמרא איתא אהך מתניתין וצריכא דאי אשמועינין דידה משום דלא מאיס כו' ואי נימא דמב"מ אין חוצץ בלא"ה שפיר יוצאת דליכא חשש משום טבילה של מצוה אחרי שאינה צריכה להסירם כלל. אבל אף לפי חידושא של הגאון ז"ל לא ידעתי להצדיק דעת הרמ"א ז"ל דכיון שצריך לחתוך הצפורן הוה חציצה דאמאי לא נימא ג"כ דמב"מ אינו חוצץ דכיון דהחלק שיחתוך חשיב כחתוך וא"צ טבילה ושוב צ"ל דאינו