מצפה אריה תנינא חלק א קסד

ע"ש. וע"ז תמה כ"ת מגמרא מפורשת בתמורה דף י"א ע"א וכ"ה ע"ב דאיתא התם השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה חי תנא חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים ע"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ז' מה' תמורה. ולדברי הרדב"ז איך איך נאכלין קדשים בטומאה. לא אכחד אשר בראשית ההשקפה גם בעיני היה לתמיה גדולה ומלבד מהתמיה הנ"ל שהעיר כ"ת עוד היה קצרה דעתי מהכיל דבר כזה מצד הסברא דאיך אפשר אשר השחיטה תטהר אותו לאכיל' ולא תטהר אותו מטומאתו ועוד הלא בשבת דף קל"ו גבי פלוגתא דר' יוסי ב"ר יהוד' ור"א ב"ר שמעון אי שחיטת בן ח' חי מטהרת פריך רבא לאביי א"ה אדמיפלגי לענין טומא' לפלגי לענין אכילה ע"ש ואם טמא דיש באפשרות לומר גבי עובר בן ח' חי הנמצא בבהמה דשחיטת האם מתירתו באכילה אבל לא מטהרתו מטומאתו. א"כ קשה מאי קא מתמה רבא דלמא כו"ע סבירא להו דבן ח' חי הנולד שחיטה מתרת אותו לאכיל' אבל מ"מ סבר ת"ק דמקרא דכי ימות מן הבהמה מרבינן דבן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לענין טומא' אלא ע"כ מוכח מזה דאי אפשר כלל למימר הכי דמי איכא מידי שתהא שחיטה מתרת אותו לאכילה ולא תוציאו מידי טומא' א"כ דברי הרדב"ז לכאור' תמוהין: אמנם אחר אשר התבוננתי בזה לפענ"ד נראה לי ליישב דברי הרדב"ז על מכונם ואדרב' בדבריו אלה תתישב סוגית הגמרא והוא מרגניתא טבא דלית לה טימא ומקודם ראיתי להעתיק כל לשון הרמב"ם ז"ל שבהלכה זו אחרי כי נצרך לדינא. וז"ל טריפה שנשחט' שחיטתה כשרה וכו' וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה מצא בה בן ח' חי נטרף אע"פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה לפי שאין למינו שחיטה כו' ע"ש. ועיין בכ"מ שתמה שם על דבריו כמו שתמה השואל ברדב"ז וע"ש שנדחק מאוד בזה. ולדעתי נראה לפרש דמה שכתב הרמב"ם וכן השוחט את הבהמה אין כונתו בהמה דעלמא אלא קאי אטרפה שנשחטו ומצא בה עובר מת דגם בטריפה שחיטת האם מטהר את הולד כמבואר בגמרא בפרק בהמה המקשה דף ע"ד וכן מה שכתב מצא בה בן ח' חי קאי נמי על הטריפה שנשחטה ומצא בה בן ח' חי. וזהו כונת הרדב"ז ז"ל דשחיטת האם שהיא טריפה אינה מטהרת את בן ח' חי הנמצא בה דבשלמא שחיטתה של טהורה שהיא מטהרת לאכילה ולטומאה מטהרת ג"כ בן ח' חי הנמצא בה אבל שחיטת טריפה דאין מתרת באכילה אע"פ שמטהרת את האם מטומאה אינה מטהרת בן ח' חי הנמצא בה אפילו מטומאה. והטעם בזה דהא במתניתין בחולין דף ע"ב פליגי ר"מ ורבנן באבר היוצא מן העובר אי שחיטת אמו מטהרתו וקאמרו התם רבנן מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרת' אף זו תטהר את האבר אמר להם ר"מ לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה דבר שגופה תטהר את האבר דבר שאינה גופה ע"ש. ועל כרחך צריך לפרש דהא דקאמר ר"מ תטהר את האבר דבר שאינה גופה היינו היכא דאבר אסור באכילה דיש תרתי לריעותא דאסור באכילה ואינה גופה דהיכא דמתרת לאכילה הא פשיטא דמודה ר"מ דמטהר גם את העובר הנמצא בה אע"פ שאינו גופה כמו שמבואר שם בפרקין דעד כאן לא פליג ר"מ שם דבן פקועה טעון שחיטה אלא בבן נ' חי אבל בן ט' מת או ח' חי גם ר"מ מודה דשחיטת אמו מטהרתו אפילו באכילה. מעתה לר"מ בן ח' חי הנמצא בטריפה דאינה מתרת באכילה אם נימא דחשיב דבר שאינה גופה צריך להיות דשחיטת האם אינה מטהרתו נמי מטומאת נבילה. ולא עוד אלא אפילו רבנן צריך להיות דמודים בזה דהא במתניתין קאמר מנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה ומסיק בהמה טמאה אין במינה שחיטה אבל טריפה יש במינה שחיטה בן ח' חי הואיל ואין במינו שחיטה אין שחיטתה מטהרתו מעתה כיון דכל עיקר הטעם דשחיטת טריפה מטהר את עצמה הוא רק מחמת שיש במינה שחיטה א"כ כי מדמו רבנן אבר היוצא לטרפה הא ע"כ ג"כ מחמת דאבר היוצא יש במינו שחיטה ולפ"ז בטריפה שנמצא בה בן ח' חי דחשיב אין במינו שחיטה אם נימא דחשיב נמי אינה גופה פשיטא דגם לרבנן אין שחיטת האם מטהרתו מידי נבילה וכן נראה לפע"ד: ומה שכתב הרדב"ז ואע"ג דלענין היתר אכילה שחיטת אמו מתרת כל מה שבתוכה דכתיב בבהמה תאכלו מ"מ לענין טומאה אין הדבר כן וכן מ"ש שם בתר הכי כללא דמלתא בן שמונה חי אע"פ ששחיטת אמו מתרת אותו לאכילה אינה מטהרת אותו מידי טומאת נבילות אין כוונתו באותה גוונא שמתרת אותו באכילה מ"מ אינה מטהרתו מידי טומאה אלא כונתו דאע"פ שאם אינה טרפה שחיטת אמו מטהרתו לאכילה מ"מ כשאמו טרפה אין שחיטת אמו מטהרת את העובר להוציאו מידי נבילה אבל בגוונא ששחיטת אמו מטהרת את העובר לאכילה פשיטא דמטהרתו מידי טומאת נבילה ולפ"ז צריך לפרש הא דאיתא שם דף ע"ב ע"א בגמרא אברייתא דקתני בן שמונה חי יש במינו שחיטה אגב אמו היינו דוקא כשאמו כשרה אבל אם אמו טרפה אין שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה ועפ"ז יצא לנו שיש לפרש מתניתין דקתני מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. לכאורה איזה ראי' ודמיון יש זה לזה. וגם מה שייך להך שקלא וטריא של ר"מ וחכמים מה דסיימ' מתניתין בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיט' ולפי מה שפירשתי שיטת הרמב"ם אתיא הכל כמין חומר דהכי קאמרי רבנן לר"מ דמה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתו היינו שמטהר את העובר מטומאה כשהעובר הוא מת אלמא דיש בכח שחיטת האם לטהר את העובר מטומאה לבד אע"פ שאין מטהרתו לאכילה ה"ה מטהרת את האבר מטומאה אע"פ שאינה מטהרתו לאכילה. וע"ז קאמר במתניתין מנין ששחיטת טרפה מטהרת את הבהמה מטומאה: שוב נתתי עיני בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב ח"ל ומה שאמר ר"מ בכאן מנין לטרפה ששחיטה מטהרתה אינה על דרך שיחלוק עליהם בזה אבל מקשה עליהן כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טרפה מן הבטן ולפיכך הוא אצלו נבילה ואינו מועיל שחיטת אמו עכ"ל מדבריו אלו יש ראיה ברורה דס"ל להרמב"ם ז"ל דהשוחט את הטרפה ומצא בה בן ח' חי אין שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה וכן הוא מפרש במתניתין הא דקתני בן ח' חי שאין במינו שחיטה הוה פירושו ושאמו היתה טרפה ואין שחיטתה מטהרת את העובר מידי נבילה וכמו שכתבתי ונראה שהרמב"ם גורס במתניתין בן שמונה חי אין שחיטתה מטהרתו וקאי אשחיטת האם ולא כמו דאיתא הגירסא בגמרא שלנו שחיטתו בואו דקאי על העובר. ולפע"ד ענין זה הוא פשוט ויקר מאוד: והנה בחולין דף פ"ה ע"ב גבי הא דקאמר הגמרא לא לכל אמר ר"מ שחיטה שא"ר שמה שחיטה מוד' ר"מ שאין מתירתה באכילה פשיטא טריפה בשחיטה מי משתריא ומשני לא צריכא לשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי כתבו בתוס' שם ד"ה אימא דוקא נקט בן ט' חי אבל מת או בן ח' פשיטא דהוי ירך אמו ע"ש ומשמע מדברי התוס' דבן ח' חי חשיב כגופה ושחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה אך לפי מה שכתבתי דשחיטת טריפה אינה מטהרת את בן ח' חי הנמצא בה אפילו מידי נבילה