מצפה אריה תנינא חלק א טז

אסורה על הבועל כל שאינה אסורה לבעל מחמת שהבעל אינו יודע מהמעשה אינה אסורה נמי לבועל עיי"ש. (והנה ראיתי בשו"ת חכם צבי סי' ק"כ בסוף התשובה שרצה השואל לחדש מדעתו דנפשי' דאף שהיא יודעת שנטמאת ברצון אינה מצווה לפרוש דכיון שהוא מותר בה אף היא מותרת בו וכמ"ש הר"א ממיץ סוף נדרים ואפילו לדעת התוס' י"ל הכא דאיהו אינו מוזהר מטעם דאין עדים בדבר י"ל דאיהי נמי אינה מוזהרת והח"צ דחה זה בשתי ידים ובמחכ"ת שניהם לא ראו כי כבר נפתח הדבר בגדולים בשטמ"ק הנ"ל). ואי נימא דלמשנה ראשונה מחויבת להגיד לו קשה הא בקרא כתיב ותשב אל ביתה ואח"כ כתיב וישלח דוד אל יואב שלח אלי את אוריה החתי וכתב רש"י שהי' מתכוין שישכב עם אשתו ויהא סבור שממנו היא נתעברה ואיך הי' דוד סבור שישכב עם אשתו הא ודאי ב"ש תאמר לו טמאה אני לך אלא מוכח דליכא חיוב שתאמר לבעלה טמאה אני לך וצ"ע: והנה ראיתי בספר אבני מלואים סי' ו' ס"ק ח' שכתב וז"ל ולהתירן אף לבעלים כהנים כתב בד"מ ז"ל אבל אם היתה יכולה לברוח ולא ברחה נראה דאפילו לישראל אסורה אמנם בגזירת עסטרייך הותר עפ"י גדולים ג"כ לבעליהם אפילו לכהנים ואפשר נתנו הני נשי אמתלאות לדבריהם עיי"ש בת"ה שהאריך. ול"נ שהגדולים שהתירו לא מדינא אלא משום צורך שעה כו' שאם ידעו שלא יחזרו לבעלי נעוריהם שלא יקלקלו כו' וסמכו אהא דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש כח ב"ד לאפקועי קידושין מנייהו והוי כפנויות ואף אם זינתו מותרות לבעליהם עכ"ל ודברי ד"מ לא הבנתי דהא לפסול אפילו פנוי' נמי נפסלה לכהונה וא"כ מה בכך שהפקיעו הקידושין והוי כפנויות ועיין ר"ן סוף נדרים במשנה דהאומרת טומאה אני לך עיי"ש משום דאפקיעינהו רבנן לקידושין וע"ז הקשה באשת כהן ובפסול לה דאפילו פנויה נאסרת מאי איכא למימר עיי"ש באבני מלואים והנה מה שכתבתי בישוב דברי היש מי שאומר לא סגי דנהי דלגבי דידה היא קרקע עולם אבל לגבי דידי' היינו איסור של הבעל מאי איכא למימר דהכא לא מטעם נאמנות הוא רק משום דאין אפוטרופוס לעריות ואסורות לבעליהן מדינא ונראה לפענ"ד די"ל עפ"י מ"ש התוס' בברכות דף כ' ד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכהן גדול קום עשה נינהו דיטמא למת כו' ותרצו דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מנה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל עיי"ש א"כ לכאורה יש כח ביד חכמים לעקור כל איסור כהונה אפילו בקום ועשה דהוי לאו שאינו שוה בכל. אלא דז"א לפי מ"ש התוס' ביבמות דף ה' ד"ה ואכתי ובב"מ ל' דאלמנה לכה"ג חשוב לאו ועשה השוה בכל כיון דאיסור ג"כ על הנשים מקרא דלא יקחו דדרשינן כיון דאיהו מוזהר איהי ג"כ מוזהרת אך מ"מ י"ל כיון דלגבי דידה יש כת ביד חכמים לעקור דחשיב שוא"ת משום הא טעמא דאשה קרקע עולם היא שוב נעשה לאו שאינו שוה בכל ויש כח ביד חכמים לעקור אפילו בקום ועשה גם לגבי דידיה. ולכאורה הי' קשה לי אהך טעמא דאמרו דמשו"ה התירו לבעלה ישראל משום דאפקיעינהו רבנן לקידושין מניה הא הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין דף ל"ב הקשה אהא דאמרינן התם אפקיענהו דאיך א"א חייבת מיתה הלא התראת ספק הוא דדלמא ישלח לה הבעל גט ע"י שליח ויבטל ועוד יכולים ממזרים ליטהר וכו' ולפיכך הוא מפרש אפקיעינהו רבנן לקידושין מיני' כלומר אם הי' מבטלו היו חכמים מפקיעין את הקידושין ומשום כך אנן סהדי דאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות עיי"ש ומעתה גבי אשה שזינתה ע"כ אתה צריך להפקיע את הקידושין באמת וזה אין אנו עושין לפי דברי הרשב"א ז"ל. יש לומר דלפי מ"ש בתוס' דהא דדוחה לאו דנזיר משום דישנו בשאלה דוחה אפילו בקום ועשה א"כ י"ל נמי דהך טעמא דאפקיעינהו חשיב כמו ישנו בשאלה דכיון דעכ"פ אפשר להפקיע הקידושין שוב אין צריך להפקיע הקידושין אלא דעקרו חז"ל ללאו דסוטה אפילו בקום ועשה ודו"ק: אח"כ ראיתי שכבר הרגיש בסברא זו הנו"ב בתשובה הנ"ל ומה מאוד ניחא בזה מה דקשיא לי על דברי הר"ן בנדרים הנ"ל דאיך אפשר לומר הכא באומרת טמאה אני לך האי טעמא דאפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה הא כיון דחשדינן לה שמשקרת מחמת שעיני' נתנה באחר א"כ ממ"נ לא תרצה לדור עונו כיון דאפקיענהו רבנן לקידושין מיניה הא אין בידינו לכופה שתדור עמו ואפילו אם נימא דמ"מ כייפינן לא לדור עמו עדיין קשה הא באומרת נטולה אני מן היהודים דאיתא במתניתן דיפר חלקו ותהא משמשתו וא"כ יש לשאול מה הועילו חכמים בתקנתם הא בידה להפקיע א"ע מיד שתאמר טמאה אני לך וגם תאמר נטילה אני מן היהודים או שניהם כאחד דשוב ממ"נ היא אסורה על הבעל דאם תאמר אפקיענהו רבנן לקידושין מיניה אינו יכול להפר לה אחר שנפקע האישות ביניהם (וכמדומה לי שכבר העירו האחרונים בזה) ולפי האמור ניחא דבאמת לא הפקיעו חז"ל הקידושין אלא אמרינן כיון שבידם להפקיע חשיב כמו דבר שישנו בשאלה ומלו למיעקר אפילו בקום ועשה: עוד כתב רש"י ז"ל בשבת דף קמ"ה ע"ב ד"ה לעדות אשה לומר לאשה מת בעלה דאקילו בה רבנן משום עיגונא משום טעמא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה וכבר נודע מה שתמהו עליו דלפי"ז איך תנן במתניתן דריש פרק האשה רבה דף פ"ז ע"ב דאם בא בעלה תצא ומה ומה והולד ממזר ולפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת לא הפקיעו כלל הקידושין רק התירו להנשא משום טעמא דאשה דייקא ומינסבא וסמכו אהך סברא לעקור דבר מה"ת בקום ועשה אכן כשנתברר דלא דייקא שהרי באמת בעלה חי אמרינן דתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ודו"ק: ודרך אגב הנני להעיר בזה על שכתבתי בספרי מצפה ארי' סי' כ"ב לפרש דברי רש"י ז"ל במכות דף ט"ז מ"ש שמצא בה עון דהיינו שקינה לה ונסתרה והי' צריך להשקותה והלך וגרשה בלא השקאה ועבר על הל"ת כיון שהי' מחויב להשקותה כונו שמבואר בב"ש אה"ע סי' י"א שכופין אותו ע"ז ואחר שעבר על הלאו הי' מחויב להחזירה ולהשקותה ושוב הדירה ע"ש והנה הראו לי דבתוס' יבמות דף צ"ה ע"א ד"ה אילימא כתבי בהדי' אפילו נתן לה גט ויחזיר ויקדשנה ויכניסנה לחופה אי אמר איני משקה שוב אינו יכול להשקותה ואסורה לבועל עיי"ש אבל לפענ"ד לא כתבו הכי אלא בסתם נשים שביד הבעל לגרשה אבל באונס ובמוציא שם רע דאיכא עשה ולו תהי' לאשה ול"ת דלא יוכל לשלחה וכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יוכל לאחר שהחזירה להשקותה וכן נראה לפענ"ד לפרש כוונת הב"ש הנ"ל שכתב ואפשר שהב"ד יכולים לכופו שישקה אותה כדי לברר הספק והמשנה למלך בפרק ב' מהלכות סוטה הלכה י"ב הביא דבריו וכתב שדין זה ליתא מהש"ס דיבמות הנ"ל ולפי הנ"ל יש לומר כוונת הבית שמואל כגון באונס ובמוציא שם רע שמחויב לקיימה לא מהני מה שאומר שאינו רוצה להשקותה אלא כופין אותו להשקותה מחמת העשה ולו תהי' לאשה. ובנ"ד נראה לפע"ד שאין האשה מחויבת להגיד לבעלה בזה"ז כמו שכתבתי למעלה וד' יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות: סימן ז להרב המאוה"ג כו' כש"ת מו"ה אלטר שפירא ובד"ק אקלא. בבוקאווינא: