מצפה אריה תנינא חלק א טו

כל שאומרת לבעלה טמאה אני לך אפקיעינהו רבנן לקידושין מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי' היתה ומשו"ה שריא לבעלה עיי"ש א"כ בנ"ד כשבאתה לשאול אם מחויבת להגיד לו סוף סוף אם תגיד לו טמאה אני לך הלא ע"יכ תפקע הקידושין ובודאי מסתברא שטוב יותר שתגיד ויפקיעו רבנן הקידושין ויתקיים שניהם ענין גדול כבוד הבריות וגם לא יהא שוב איסור דאורייתא דנעשית פנוי' למפרע אך באמת לא ניחא להו לכל הקדמונים תירוצו של הר"ן וגם הוא בעצמו מפקפק שם דא"כ כשאומרת שנבעלה לפסול לה ובעלה כהן ובכה"ג לא מהני הפקעת הקידושין צריך להיות אסורה לבעלה ואינו במשמע עיי"ש: והנה הנוב"י כתב שם דאפילו בכה"ג שמדינא אין העד מהימן לאסור ורק כשמאמינו הבעל מ"מ מחויב להודיע להבעל דלמא יאמין לו ובמחכ"ת אשתמיטתי' לי' מ"ש הרשב"א בחי' לגיטין דף כ"ג בסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך דאמר חזקי' ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד חייב דהיזק שא"נ שמי' היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שילך ויודיע ומזה הביא הרשב"א ראי' לדעת הראב"ד דפלוגתא דאביי ורבא שם להלן גבי נטמא טהרותיך הוי דוקא בפועל אבל בשאר אדם כו"ע מודי דנאמן דהא אמרינן בשוגג פטור כדי שיודע מכלל דאי מודיע לי' מהימן עיי"ש מזה שמעינן דאי לא הי' מהימן לא הי' מחויב להודיע להבעלים אכן בחי' למס' קידושין כתב בעצמו ולאו ראי' גמורה הוא דלאו משום דמהימן בע"כ דבה"ב אלא מתוך שיודיע לו דלמא מהימן לי' כבי תרי עכ"ל הרי מבואר דהוא ז"ל כמסתפק בדבר זה ואין ולאו ורפיא בידי' דבר זה אם צריך האדם להודיע לחבירו בדבר היכי שאינו מהימן מצד הדין רק אם ירצו לים יאמינו לו דמדבריו בקידושין משמע ודאי דמחויב להגיד להם דאי לא הי' מחויב לא הוי פטרי לי' רבנן מלשלם מהאי טעמא כדי שיודיעוהו אבל בגיטין לא כך דעתו ודו"ק: איברא דיש לעיין לדעת הרשב"א בקידושין דמדינא אינו מהימן אמאי אמר חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומ"ט אמרו כו' כדי שיודיעו הא ע"כ מיירי דליכא עדים דאי איכא עדים לא שייך כדי שיודיעו ואי ליכא עדים הא ליכא כאן היזק כלל כיון דלא מהימן ואפילו אם הבעלים אומרים שמאמינים לו למה ישלם בשביל זה הא דמיא להא דאמרינן בב"ק דף צ"ט ע"ב גבי ההוא מוגרמתא דאמר רב כהנא ורב אסי עבד בך תרתי ומפרש בגמרא תרתי לטיבותא דלא אכלך ספק איסורא ומנעך מספק גזילה וטרפה כרבנן ופטר לטבח מלשלומי כר"י בר"י עיי"ש בתוס' דקרי לי' ספק משום דהו ירק חומרא ומ"מ הו"ל לאסוקי אדעתי' דילמא יחמיר עליו ועי' בטו"ז יור"ד סי' י"ח שכתב דכעין זה חשיב לאו ברי היזקא עיי"ש ועי' בנה"כ ובת"ש א"כ ה"נ איך חייב לשלם מצד הדין ד"ת כיון דלא הי' בשעת מעשה שטימא ודימע וניסך שום עדים לא הוי ברי היזקא דאפילו אי יגיד לבעלים דלמא לא יאמינו לו ואח"כ כשמאמינים לו אינו רק כמו חומרא ועכ"פ לא ה?וי ברי היזקא. ובעת לימודי אמרתי דעכצ"ל דהא דאמרינן דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב היינו דוקא בדאיכא עדים ואפילו בדאיכא עדים פטרו רבנן בשוגג כדי שיודיעו אם לא יהיו עדים דאם אתה מחייבו בדאיכא עדים ירא להודיע אם לא יהיו עדים דלאו כו"ע דינא גמירי וע"כ לא חילקו חז"ל בין איכא עדים להיכי דליכא עדים והארכתי קצת בסוגיא דהתם אבל אין כאן מקומו שוב התבוננתי דיש מקום לומר דאפילו למ"ש הרשב"א במס' קידושין דהא דפטרו חז"ל מלשלם כדי שיודיע היינו דלמא יאמינו הבעלים אין ראי' דבנ"ד מחויבת האשה להודיע לבעלה די"ל דבאמת זב"ז תליא דאם הי' זה המטמא והמדמע כו' מחויב בתשלומין לא הי' מוטל עליו הדבר להודיע מחמת שמא יאמינו לו הבעלים ויגרום לעצמו היזק מחמת זה כיון דמדינא אינו נאמן ואין כאן היזק כלל ומהאי טעמא פטרוהו חז"ל מלשלם וכיון דהשתא פטור מלשלם שפיר מחויב להודיע דלא יהי' לו ריעותא מזה ולפי"ז בנ"ד דאם יאמין לה הבעל יהי' ריעותא להאשה שתאסר עליו אינה מחוייבת להגיד לו ולהכניס א"ע בפרצה דחוקה בדבר שאינה נאמנת מצד הדין ובפרט לפי מ"ש בהג"ה באה"ע שם סי' קע"ח בשם התוס' דהשתא בזמה"ז דאיכא חדרגמ"ה שלא לגרש בע"כ אם אומר שמאמין להעד הוא עובר על תקנת רגמ"ה א"כ הדעת נוטה דטוב שלא להגיד דמסתמא לא יתן אימון לדברי' כדי שלא יעבור על תקנת רגמ"ה: והנה עלה על לבי דיש להביא ראי' מקידושין דף י"ב דאיתא התם דיהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל בך אביך קידושין כי זוטרת ואמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך עלוואי, עיי"ש ולכאורה קשה למה המתינה מלהודיע לו עד השתא וכי ח"ו לא חששה אותה צדיקות אאיסור א"א כיון דאיהי סברה שאמה נאמנת ע"ז אלא עכצ"ל דגם היא ידעה שאין אמה נאמנת רק סברה שמא יאמין לה בעלה ר' חייא עכשיו אבל מקודם לא היתה חוששת מלהודיע לבעלה מזה כיון דמצד הדין אין אמה נאמנת אין הדבר מוטל עלי' להודיע לבעלה וכנ"ל. אך לכאורה יש לומר דשאני התם דיהודית עצמה לא ידעה מהקידושין רק אמה אמרה לה כך ומשו"ה לא היתה מחויבת להגיד לר' חייא והיא בעצמה לא היתה מאמנת לדברי אמה ואך אמרה לר' חייא אולי יאמין לה הוא משא"כ היכי שהעד ראה בעיניו ויודע מהמעשה שפיר י"ל דעליו מוטל הדבר להודיע וחילוק זה נכון מצד הסברא אבל אכתי מוכח לפי מה שכתב רש"י ז"ל הלשון קיבל בך אביך קידושין מאיש אחר ובעל זה אסור לך נראה בבירור דהאם היתה בחיים בשעה שנשאית לר' חייא אותה הבת א"כ קשה על אמה של יהודית למה לא הודיעה מזה קודם הנשואין לבתה יהודית ולבעלה ר' חייא אלא מוכח דהיא ידעה שפיר שאינה נאמנת מדינא ולא חששה להגיד להם מזה דשמא יאמינו לה: ונראה לי להוסיף באמרים. הנה אנכי הקשיתי לשאול מהא דמייתי התם בקידושין רב חסדא ראי' מהך עובדא דיהודית דביתהו דר' חייא דאמר ר"ח לאו כל כמינך דאמך דאסרית לך עילוואי לגבי הך עובדא דהאי גברא דאקדיש באבנא דכוחלא הא בגיטין דף נ"ד ע"ב פליגי אביי ורבא דאביי סבר דדוקא בדבר שבידו מהימן ורבא סבר דגם בדבר שאין בידו ג"כ ומהימן ומוקי למתניתן דהתם כגון דאשכחי' ולא אמר ובתר הכי אשכחי' ואמר לי' ובכה"ג תו לא מהימן כיון דלא אמר לי' מקודם עיי"ש ולפי"ז קשה איך מייתי ר"ח ראי' דאמה לא מהימנא דלמא שאני גבי יהודית דאיכא הוכחה שלא להאמינה מדלא אמרה מקודם משא"כ גבי ההוא מעשה דר"ח דאמרה תיכף ואפשר לומר דראי' דר"ח אינו מר' חייא רק מדלא אמרה אמה של יהודית באמת קודם הנשואין ש"מ דידעית שאינה נאמנת מצד הדין ודו"ק: עוד עלה על רעיוני להביא ראי' דאפילו למשנה ראשונה דהאומרת לבעלה טמאה אני לך נאמנת מ"ממ אינה מחויבת להגיד לבעלה טמאה אני לך וראי' לזה ממה שכתב השטמ"ק בכתובות דף ט' ע"א בסוגיא דפ"פ ליישב קושית התוס' ד"ה ומי אמר ר' אלעזר הכי דלהס"ד תקשי לי' מתניתן דהאומר לאשה קדשתיך וכתבו דאי לאו דר' אלעזר דפ"פ שפיר הוי ניחא הא דלא אסרה על דוד אף שהוא ידע מהמעשה משום דבעלה אוריה לא הוה ידע בודאי ומספק אין לאסור על בעלה בלי קינוי וסתירה ולהכי לא אסרוה ג"כ על דוד דלא אמרינן אלא כשם שאסורה על הבעל כך