מצפה אריה תנינא חלק א קנט

ולפ"ז שפיר מיושב מה שהקשה הל"ש דאדרבה ראי' מסי' ל"ח להיפוך דהא שאר מראות כשרות גם בנמצא מכה בדופן כשר אעפ"י דמראות כשירות חשיב ריעותא דלפי הנ"ל ניחא דהתם לא מיירי בנתרפא אלא דעדיין נמצא. מכה בדופן וא"כ שאר מראות אע"ג דהוי ריעותא עכ"פ חזינן דעלה בי' קרום ונתרפא א"כ ע"כ לא נעשה מסיבת המכה שבדופן ורק מראה אדומה או ס"ת דעדיין לא נתרפא דהאדמימות בעצמה היא הלקותא וכן ס"ת דעדיין הוי לקותא חיישינן שמא בא מסיבת המכה שבדופן אבל לא בשאר מראות כשרות ודוק בזה: ולפי"ז יש להמציא בזה חומרא חדשה דאם נמצא שינוי מראה כשרה בריאה ונגד מקום זה נמצא ג"כ בדופן שכבר נקשר ונתרפא שוב יש לחוש שמא בא מהמכה שבדופן דחשיב תר"ל לשיטת הב"ח אלא שאין להמציא עוד חומרות בענינים אלו ואנכי לא באתי אלא להקל גם לפי שיטת הב"ח היכי שלא נתרפא השבר שבדופן ולא להחמיר כ' די לנו בחומרות של הראשונים ולא להוסיף אחרונים בענין תר"ל: ועתה נחזור נא לעובדא של הב"ח שהחמיר היכי שהשבר כבר נתרפא ואחרי בקשת הסליחה אנכי תמה אקרא איך מדמה הוא ז"ל להא דס"ת או מראה אדומה נגד מכה בדופן דמלבד דהתם הוי טעמים אחרים כאשר כבר השיבו עליו הג"ש והל"ש הלא התם גופא לא מצינו בשו"ע יור"ד סי' ל"ח ול"ט רק אם יש מכה בדופן ולשון זה משמע שעדיין יש מכה אבל לא מצינו בהדי' איך הדין אם כבר נתרפא' המכה שבדופן ואף שהש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל' כתב ועיין בסעי' כ"ג איזהו הוי מכה בדופן ושם בסעי' כ"ג כתב המחבר ואם נשבר הצלע אעפ"י שחזר ונקשר קרינן בי' שפיר מכה. מ"מ אינו מוכח שכונת הש"ך הית' על דבר זה דאפשר דכונתו הי' על מה שכתב המחבר שם מקודם דבהרות שחורות לבד לא הוי סי' מכה ממש וע"ז רמז הש"ך ולהקל בא ולא להחמיר ועוד מדסתם הרמ"א בסי' ל"ח גבי מראה אדומה וכן בסי' ל"ט גבי ס"ת ולא פירש דאפילו אם חזר ונקשר חשוב מכה מוכח קצת דס"ל דבאמת להחמיר לא חשוב מכה: והנה בהש"ח כתב לאסור אם יש אך איזה ריעותא בדופן אך מ"מ יש לומר דעכ"פ לא ניכר שהי' מקודם מכה ונתרפא דבכה"ג עדיף טפי שאילו הי' המכה פגע בהריאה לא היתה מתרפא אך אפילו אם נימא גם בכה"ג אסור מ"מ שאני התם דטריפה מחמת טעמים אחרים כמו שביארתי למעלה בשם הל"ש וג"ש אבל הכא ליכא חשש אחר זולת החשש דשמא הדופן קלטה להריאה ומחמת זה לקתה הריאה א"כ ע"כ דחקה הדופן בריאה לא הי' אפשר הדופן להתרפא דכמו שהדופן דחקה להריאה כך הריאה דוחקת להדופן וכיון דחזינן שנתרפא מוכח דלא דחקו כלל זע"ז והריעותא שבריאה לא בא מחמת המכה שבדופן אלא מחמת עצמותה של הריאה: ונראה לפענ"ד ראי' לזה מהא דאיתא בסי' נ"ג כתב המחבר עוף שהי' לו מכה עמוקה תחת הכנף כנגד הריאה כו' מבואר התם דצריך בדיקה להריאה ומעולם לא שמעתי דאף שהי' לו מכה תחת הכנף ונתרפא שאסורה לעולם אפילו אם ישחטו אותו לאחר זמן רב אלא מוכח דרק בכה"ג שיש לה מכה עדיין בשעת השחיטה צריכה הריאה בדיקה אבל אם כבר נתרפא' לא חיישינן לזה ומטעם הנ"ל דכיון דחזינן שהמכה נתרפא' יש הוכחה דהמכה לא נדחק בהריאה וכנ"ל ולפי מה שמבואר בנידון שלפנינו שהמכה לא נתרפא' גם הב"ח מודה דכשר ואדרבה כיון שיש עוד עוקץ בהשבר עוד יותר יש הוכחה שהקמט לא נעשה ע"י העוקץ שא"כ לא היתה נתרפא ותחת שבראשית השקפה הי' העוקץ ריעותא להטריף. אבל אחר העיון נהפך להיות סניגור להכשיר הבהמה. ודי יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות. הנראה לפענ"ד כתבתי: סימן מ אלקים יענה את שלום ידידי הרב הגדול משכיל ושלם במעלות ובמדות כש"ת מו"ה שלמה פישער נ"י רב בק' קארלסבערג במדינת זיעבענבירגען: ע"ד שאלתו שאלת חכם בדבר נערה נכרית אחת שכלתה נפשה להתגייר ולהנשא לבחור יהודי אחד אם נכון הדבר עפ"י דתה"ק להזדקק לה לגיירה וכת"ה האריך לספר בשבחה של הנערה הלזו כי אמת בפיה כי כלתה נפשה להתחבר בדת יהודית זה כבר עוד טרם הכירה את הבחור הנ"ל וכבר מנעה רגליה מלילך לבית תפלתם ולא עוד אלא שכמה פעמים באה לבכה"נ בשבת ויו"ט וקנתה לה סדור תפלה מתורגם ללשון אשכנז. ומעת שנתהווה האהבה בינה ובין הבחור הנ"ל ניתוסף ונתחזקה בלבה אהבתה לתורת משה רבינו ע"ה וכ"ת כתב במכתבו שמאמין לדבריה באמונה שלימה שהכל אמת וצדק. וע"כ דעתו נוטה שיש להתיר הלהתגייר ושתהא נשאת להבחור הנ"ל כאשר כתב הרב"י ביו"ד סי' רס"ח והביא בשם התוס' יבמות דף כ"ד ע"ב ד"ה לא מ"ש בסוף דבריהם וההוא דפ"ב דשבת כו' בטוח הי' הלל דסופו לעשות לשם שמים. וכן ההוא דהתכלת דף מ"ד ע"א ההיא דאתי' קמיה דר"ח ואמרה ליה גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד הו' וסיים הרב"י מכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הב"ד זהו תוכן דברי כת"ה: הנה תחילת כל דבר יש לי הערה גדולה שמה שהביאו התוס' דיבמות מהש"ס דפרק התכלת הלשון שאמר' לר"ח גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד ליתא כלל בגמרות שלנו אלא כך איתא בגמרא אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גיורת אמר לה בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים. הוציאה כתב מידה ונתנה לו. וכתב רש"י ז"ל שסיפרה לו כל המאורע. אבל ליכא רמז כלל שאמרה ע"מ שאנשא לאותו תלמיד ומה. שאמר לה זיל זכי במקחך אינו מבואר שאמר לזה האיש שרשאי לישאנה ולא נזכר אם שאל אותו זה האיש אי מותר לישא אותה או אפילו אם יש ברצונו לישאנה. גם לא נזכר כלל שהיה זה אחד מתלמידיו אלא מעשה באדם אחד ולא קאמר מעשה בתלמיד אחד כדרך הש"ס בכ"מ. ואף שהיא שאלה אותו שיגיד לה שמו ושם רבו ושם בית מדרשו והוא כתב ונתן לה מכל זה עדיין ליכא הוכחה שהוא היה באמת אחד מתלמידיו וגם מצד הסברה קשה לומר דאם אמרה גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד שיהא מתיר לה ר"ח לקבלה ולגיירה דהרי אין לך נתגיירה לשם אישות יותר מזה וגבי מעשה דהלל הזקן בפ"ב דשבת ל"א ע"א שהביאו התוס' ביבמות הנ"ל דאמר הנכרי גיירני ע"מ שתעשני כה"ג דאיתא בגמרא שגיירו וא"ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות כתב המהרש"א בח"א דמקודם אמר לו הלל הך כלום מעמידין מלך כו' ואח"כ גיירו ובשעה שגיירו כבר ידע העכו"ם שאי אפשר להיות כה"ג ע"ש. דאין הדעת נוטה שהלל גיירו ולא הודיע לו מזה שא"כ יש חשש גיירות בטעות. וגם מבואר בחולין דף צ"ד דאסור לגנוב דעת חבירו ואפילו דעתו של נכרי ע"ש וכ"ש שלא נכון להונות לו ולגיירו: הן אמת שראיתי בתשובת ר' עקיבא איגר ז"ל סי' מ"א שמשיג על המהרש"א מתוס' דיבמות הנ"ל ממה שכתבו שהלל היה בטוח שסופו לעשות לשם שמים לפענ"ד יש לפרש כונת התוס' שסופו לעשות הגירות לשם שמים להכי השתדל הלל עמו ולא דחה אותו כמו שמאי הזקן באמת