מצפה אריה תנינא חלק א קנח

סימן לט כבוד ידידי הרב המאוה"ג הישיש המפורסם מו"ה סענדר נ"י סג"ל האבד"ק ראזדל יע"א: בדבר השאלה בעובדא שאירע בקהילתו בשו"ב שראה בשעת בדיקת הריאה צלקת וגם נגד המקום הזה הי' שבר בצלע עם עוקץ ואמר השו"ב שהבהמה טרפה והשו"ב השני קלף קרום הצלקת ובדק ברוק ואמר שלא בצבצה הריאה והכשיר הבהמה והשו"ב האוסר אמר שנראה במקום הצלקת נקלף עור הריאה והשו"ב שהכשיר אמר שהקליפה נעשית על ידו שהוא קלף הקרום זהו תוכן המעשה ושאל כ"ת ממני להגיד חוות דעתי העני' בזה ואבוא היום על סדר דברי כ"ת. מתחלה כתב דכיון דקימ"ל דתרתי לריעותא בעינן שיהא עדותן מכוונת גם צריכין להיות שניהם קרובים זל"ז בלי הפסק ביניהם שיעור ב' שערות ממילא משתמע דבעינן שיהא נמי באבר אחד לאפוקי בנ"ד דאם אמנם דיש כאן שתי ריעותות מ"מ אינם באבר אחד שהצלקת היא ריעותא בהריאה והשבר עם העוקץ הריעותא היא בדופן ע"כ אין לדון מחמת תר"ל ובפרט דתר"ל היא דבר שחידשו האחרונים ואין להוסיף עלה. לפענ"ד שפיר קאמר כ"ת ויש להוסיף עוד תבלין בזה דכיון דהחשש טריפות היא בהריאה אין לצרף בזה הריעותא שבדופן להטריף די"ל דדוקא היכי שתרי הריעותות המה בהריאה גופה דוגמא דסרכא תלוי' היוצא מהבועה שבזה הוא דחששו האחרונים אבל לא בכה"ג שהריעותא השני' הוא בדופן ולפענ"ד יש לדמות דבר זה למאי דמצינו בחולין דף י' ע"א סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי ופרש"י ז"ל כיון דלאו בגופיה ממש איתיילד אלא בד"א עיי"ש מבואר א"כ בהדי' דיש חילוק בין היכי שהריעותא היא בגופה ובין היכי שהריעותא היא בדבר אחר אעפ"י שזהו הגורם להטריף הבהמה א"כ כעין זה י"ל נמי דופן איתרעאי ריאה לא איתרעאי ע"כ אין לצרף הריעותא שבדופן למיחשב תר"ל ואל תשיבני הא הך סברא סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי אליבא דרב חסדא הוא דקאמר הש"ס הכי אבל ר"ה לא ס"ל התם הכי אלא כיון דסכין איתרעאי הוי כאילו בהמה גופה איתרעאי וכן אמרינן שם בחולין דף מ"ג אליבא דעולא התם אתיילד לי' ריעותא בסכין וכן אנן קיימ"ל כר"ה דז"א דאנא הכי קאמינא דכיון דתר"ל אינו אלא חידושא עכ"פ יש מקום לחלק בענין זה בין היכי שתרי הריעותות המה בגוף הריאה ובין היכי שהריעותא השני' היא בדופן כיון דעכ"פ מצינו חילוק זה בגמרא אליבא דרב חסדא ודו"ק: תו כתב כ"ת דלאו מדין תר"ל קאתינן עלה רק כיון שיש שבר בצלע עם עוקץ שעפ"י רוב נמצא כנגדה צלקת בריאה א"כ דמי להך דנמצא קוץ בוושט דחיישינן לנקיבת הושט כיון דאנן לא בקיאין בבדיק' אי מחמת הטעם דחיישינן שמא הבריא ונתרפא א"כ כמו כן בנ"ד ואין הטעם דב' לקותות צריך לזה רק משום דהוי מצוי ושכיח שע"י העוקץ יתהוה הריעותא בהריאה וגם הביא מ"ש הטו"ז והש"ך בסי' נ"ד דשבר בצלע חושש הש"ך בשם הלבוש לנקיבת הריאה והטו"ז מתיר אולם כ"ז באין ריעותא בריאה אבל בריעותא בריאה אפשר שגם הט"ז מודה. הנה הדמיון לנמצא קוץ בושט אינו עולה יפה לפענ"ד דהתם עכ"פ באפשרות ודאי יש להקוץ שינקב הושט ואין שום דבר שיהי' מונע מזה שהמקום היא מקום צר והקוץ מנענע מצד זה לצד זה וכן מחט בחלל הגוף ג"כ יש עכ"פ באפשרו' לנקב הבני מעיים אבל הכא אם העוקץ אינו דוחק בהריאה מחמת שהוא עומד רחוק מהריאה ולא יוכל לנגוע בה אף אפס קצהו או עכ"פ שלא יוכל לדחוק בהריאה כל כך בדוחק שינקב אות' הלא אין באפשרות כלל שינקב את הריאה ולפענ"ד יש לדמות דבר זה להא דמבואר בסי' כ"ז סעי' י"ג שכתב המחבר הא דחוששין (בספק דרוסה) דוקא שידענו שנכנס הארי אבל אם הוא ספק אם נכנס אם לאו או שהוא ספק ארי או כלב אין חוששין עיי"ש וע"ש בש"ך מה שפירש בזה. אבל לפענ"ד ג"כ יש לומר בזה החילוק כך הוא דאי ודאי נכנס ארי עכ"פ ידעינן שהי' באפשרות המזיק לדרוס והספק הוא אם דרס אם לא אבל אם הספק הוא אם הי' באפשרות כלל לדרוס תלינן לקולא א"כ ה"נ בעוקץ בצלע הספק הוא אם הי' באפשרות העוקץ לנקב את הריאה וגם מהיכי תיתי לן למיחש לדבר זה כיין דלדעת המכשירין בנשבר העצם ויש בו עוקץ הוא מטעם שאין דרך העוקץ לנקב את הריאה ולא דמי למחט בחלל הגוף שנכנס בדוחק כמו שמחלק הטו"ז שם בסי' נ"ד או כמו החילוק שכתבתי למעלה א"כ אפילו אי נימא שהצלקת הוי הוכחה שנעשה ע"י העוקץ מ"מ ליכא הוכחה שדחק העוקץ כל כך בהריאה שיעשה נקב בהריאה כיון שאין דרך העוקץ לנגוע בהריאה אף נגיעה בעלמא וכ"ש שלא לדחוק כל כך לעשות נקב ומה יש לנו לחוש יותר מכפי מה דשכיח ומצוי: אמנם כבר הביא כ"ת מ"ש הב"ח בתשובה סי' ק"ל דאם נמצא קמט בהריאה ונגד הקמט נמצא שבר בצלע ונתרפא שהעלה הב"ח לאסור מטעם שתי לקותות דקמט ומכה בדופן חשיב תר"ל ומטי לה מהא דפסק הרמ"א בהגה"ה סי' ל"ח דמרא' אדומה בריא' ונגדה יש מכה בדופן דטריפה וכן פסק הרמ"א דסירכא תלוי' נגד מכה בדופן דטריפה עיי"ש וסובר הב"ח ז"ל דאף דשתי הריעותות אינם בריאה רק השני' הוא בדופן ג"כ טריפה דלא כדברינו הנ"ל אולם בספר לבושי שרד הרבה להשיג עליו וכן הביא בשם תשובת ג"ש להשיג על הב"ח ודוחה הראיות הנ"ל בשתי ידים דשאני מראה אדומה דגם בלא מכה בדופן אינה כשר רק משום דתלינן דלא כבלע בי' דמא וכדר' נתן וא"כ ביש מכה בדופן שוב אין לתלות ואדרבה משם ראי' להיפוך דהא שאר שינוי מראות הכשירות ג"כ חשיב עכ"פ ריעותא כמ"ש השמ"ח בסי' ל"ז ומ"מ גם הרמ"א מודה דאפילו אם יש מכה בדופן ג"כ כשר וכן מס"ת נגד מכה בדופן נמי אין ראי' דחיישינן שנתלש משם משא"כ בענין זה דלא שייך כ"ז: והנה אחרי ההתבוננות נראה לפענ"ד דלא בחנם נקט הב"ח שהמעשה הי' שהשבר שבצלע נתרפא ונקשר דלכאורה אין נ"מ בזה אלא דבלא נתרפא השבר שבצלע גם הוא ז"ל מודה דאין להטריף מחמת דאין לצרף ריעותא שבשבר הצלע להריעותא שבקמט שבהריאה דכל עיקר הריעותא של הקמט דחיישינן שהי' במקום הזה איזה מכה ונתרפא' העכה ונשאר במקום הזה קמט וא"כ בודאי אין חשש דשמא נתהווה המכה מחמת השבר שבדופן שאם כה הי' לא היתה נתרפא המכה בריאה דכיון שהשבר שבדופן קלטה להריאה עד שלקתה הריאה איך הי' אפשרות להריאה שתתרפא המכה דהשתא כשהריאה היתה בריאה לא היתה יכולה לעמוד בפני שברו של הצלע על אחת כו"כ כשכבר לקתה לא היתה נתרפא דהשתא מה דלא הוי הוי מה דהוה לא כ"ש. אלא כיון דחזינן דנתרפא' הריאה ונשאר רק קמט על כרחך אנו דנין דריעותא של מקום הקמט לא מסיבת השבר שבצלע נעשה רק מחמת עצמות הריאה כשאר קמטים שבריאה אבל השבר לא פגע ולא נגע בריאה אלא דוקא כשהשבר שבצלע כבר נקשר ונתרפא שפיר נוכל לומר שהריעותא של מקום הקמט נעשה ע"י סיבת השבר שבצלע שדחק השבר בריאה וכשנתרפא ונקשר השבר בהצלע ונתרפא' הלקותא בהריאה ונשאר קמט על מקום זה דאחרי שהשבר לא דחק שוב בהריאה הי' אפשר להריאה שתתרפא: