מצפה אריה תנינא חלק א קנו

אליו שנולד לו בן זכר והי' יום ח' ללידתו בשבת וע"כ ביקש מהמוהל שיסע עמו על שבת לביתו וימול התינוק בזמנו כדת ולא רצה המוהל ליסע עמו באמרו כי שמע אשר גדול אחד ממדינת אונגארן הורה שאינו מחויב בזה וע"כ נימול התינוק אחר שבת שלא בזמנו וצועק כמ"ע ע"ז דשלא כדין עשה המוהל בזה כי עליו הדבר מוטל מחמת שכל ישראל מחויבין למול היכא שאין האב בעצמו אומן למול את בנו והא דאיתא בש"ס קידושין דף כ"ט ע"א והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי ב"ד למולו לאו דוקא ב"ד אלא החיוב הוא על כל ישראל ורצון כמ"ע אשר אחוה דעי בדבר הזה והנני למלאות את מבוקשו לעיין ולהגיד את אשר יורוני מן השמים ומאתו יתברך אבקש שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה: תמן אמרינן תנינא להא דת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו. וקאמר בגמרא למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי דינא למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר כו' והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה כו' וקשה לי דלמה לי' להש"ס למילף דאב מחויב למול את בנו מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו דכתיב בפרשת וירא ולא מייתי מקרא דלעיל בפרשת לך דכתיב ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו כו' וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלקים. כמו דמייתי הפסוק בחיובא דב"ד ובמילת עלמו מפרשי לך כמו כן הי' להש"ס להביא חיובו של האב משם. ונראה די"ל דמהתם אין ראי' דגם לדורות האב מחויב למול את בנו דבשלמא בפרשת וירא דכתיב כאשר צוה אותו אלקים מוכח דגם לדורות החיוב מוטל על האב משום דכל מקום דכתיב צו הוא זירוז מיד ולדורות כמו דאיתא שם להלן בסמוך אבל בפרשת לך גבי מילת ישמעאל דלא כתיב צו אלא כאשר דבר אתו אלקים אינו מוכח דהוה נמי לדורות אף דלמעלה כתיב בהדיא ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם זה קאי על הב"ד אבל לא על האב כמו דאמרינ' שם בגמרא: והנה הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהל' מילה הלכה א' כתב ומצוה על האב למול את בנו ועל האדון למול את עבדיו ילידי בית ומקנת כסף וכתב הכ"מ במנין המצות כתב רבינו סי' רט"ו למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול את בשר ערלתו וצריך טעם למה לא מנה מצות הרב למול את עבדיו עכ"ל. ובאמת אני תמה שהרי בש"ס מייתי לה מקרא דאמרי' וימל אברהם את יצחק בנו וגם למה לא מנה מילת עבדיו למצוה מיוחדת. ולפי האמור י"ל משום שסובר דבפרשת לך לא כתיב ציווי של הקב"ה לאברהם שימול הוא את בנו ואת עבדיו רק המול לכם כל זכר וקאי על הב"ד ומה שמל אברהם את ישמעאל בנו ואת ילידי ביתו ומקנת כספו היה רק בתורת ב"ד ומובן שמה דהזכיר הש"ס ב"ד זהו משום דביד ב"ד למולו משא"כ באיש אחר אין בידו לכוף את חבירו וכמו כן האב את בנו והאדון את עבדיו כיון שיש היכולת בידם למול נחשבו כמו ב"ד אבל אין עליו מצוה מיוחדת למול את בנו בתורת אב או את עבדיו בתורת אדון ורק בפרשת וירא דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלקים מצינו שהי' ציווי מיוחדת מאת הש"י לאברהם שהוא מחויב למול את בנו קודם כל אדם בתורת אב ועולה שפיר דעת הרמב"ם בספר המצות שלא מנה מצות אדון למול את עבדיו אלא שזהו בכלל המול לכם כל זכר אבל ליכא מצוה מיוחדת על זה אבל בספר היד להלכה כתב שמוטל החוב על הרב למול את עבדו שהוא כמו ב"ד לשאר אחד מישראל מפני שיש היכולת בידו לעשות ולמול את עבדו: והנה כמ"ע הביא מ"ש הרא"ש בפ' כיסוי הדם דאם אין האב רוצ' למול את בנו החיוב מוטל על כל יש'. והנה הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד' הביא ג"כ את דברי הרא"ש הנ"ל. אמנם מ"ש עוד דאפשר שבשו"ע לא הביא דהחיוב על כל ישראל משום דבזמנו דהיינו ביום ח' הרי האב יכול למול כל יום ח' ואי אפשר לידע אם אין רצונו למול את בנו לדעתי ליתא שהרי אמרינן שם בגמרא דקידושין כל מקום שנאמר צו הוא זירוז מיד ולדורות הרי המצוה לזרז את עצמו כל כמה דאפשר: והנה יש לי להעיר בהא דאמרינן בפסחים דף ד' ע"א ונבדק מצפרא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ותניא כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצו' שנאמר וישכם אברהם בבוקר וקשה לי תיפוק לי' מדכתיב גבי מילה צו וכל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז ול"ל למילף מקרא דוישכם אברהם בבוקר אבל לפי מה שכתבתי למעלה שפיר ניחא דצו לא נאמר אלא גבי האב שהוא מוהל את בנו אבל לא גבי ב"ד או בשאר כל אדם שצריכים לעשות בזריזות וע"כ צריך למילף מוישכ' דהתם לא נאמר צו ומ"מ הי' זריז בדבר כן ה"ה בשאר מצות זריזים מקדימים למצו'. ומה שהביא בשם הגר"א דכופין את האב ומכין אותו עד שתצא נפשו שימול את בנו כמו שכופין אותו בשאר מצות כבר קדמוהו התשב"ץ חלק ג' סי' ח' וז"ל וא"כ ביום ח' למילתו הי' מותר לכם להכותו ע"י עכו"ם עד שתצא נפשו לעשות מצוה בזמנה. עוד כתב שם וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ראשון מהל' מילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר ונמנע נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהוא מתעצל בה אין חייבין לעשותה בזמנה אבל היו חייבין לכופו אפילו ע"י הכאות כיון שלא הי' לו אונס כמ"ש עכ"ל. וכבר כתבתי שלדעתי מחויב האב להיות זריז למול את בנו משום דכתיב גביה לשון צו שהוא מורה על זירוז יותר ממה שמחויבים בשאר מצות להיות זריזים מקרא דוישכם אברהם בבוקר לכן אם אחרים רואין שהאב מתעצל בדבר ואינו מקיים מצות זירוז יכולים למול גם ביום ח' שלא מדעתו וזהו בכלל מה שכתב הרמב"ם ז"ל אלא א"כ עבר ונמנע כונתו אחרי שהוא עבר. על מצות זירוז. אכן ידעתי מך ערכי ואינני כדאי לחלוק על התשב"ץ ולא באתי אלא לעורר: והנה בשבת דף קל"ג ע"ב איתא ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת מני אמר רב כהנא אומן מתקיף לה רב פפא אומן לימא להו אנא עבד' פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה כו' וקשה לי אמאי לא משני הש"ס דליכא אומן אחר כמו דמשני הש"ס שם לעיל קל"ג ע"א אי איכא אחר ליעביד אחר ומשני דליכא אחר ונ"ל בישוב הדבר דהכי פירושא דבשלמא אי הוה אמרינן מצות מילה כשרה רק ביחיד והאחד צריך לגמור את כולה א"כ בודאי על המתחיל לגמור את המילה דאם התחיל ולא גמר את המילה ביטל אח המצוה ועשה חבורה בשבת בחנם. אבל כיון דמילה בשנים כשרה ממילא אפילו אי ליכא אחר פטור מכרת דמ"מ עשה פלגא דמצוה ויש ביד אחר למול אלו היה אומן אחר ואין החסרון גמר המצוה מחמתו משא"כ היכא דאתא בין השמשות כמו דמשני הש"ס חסרון גמר המצוה הוא ממילא מחמתו שהתחיל בשעה שא"א כלל במציאות לגמור שפיר חייב כרת. וחילוק כזה מצינו באופה מיו"ט לחול בפסחים דף מ"ז ע"ב דפוטר רבה מטעם הואיל ואי איקלעי לי' אורחים ומ"מ באופה בה"ש חייב כמו שכתבו התוס' בשבת דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה ואומר ר"י דאיכא לאוקמא ברודה סמוך לחשיכה דלא חז תו לאורחין ע"ש. אבל מ"מ אין להקשות מהש"ס דשבת הנ"ל על מ"ש הרא"ש ז"ל דכל ישראל חייבין למול והכא אמרינן אנא עבדינא פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה א"כ בעלמא נמי האיך אפשר להטיל על אדם אחד