מצפה אריה תנינא חלק א קנד

חציצה וכמו כן י"ל לר' יהושע דמסתברא דאינו רשאי גר למול א"ע קודם טבילה אלא אח"כ לא חשיב חציצה בשעת הטביל': עוד י"ל דלר' יהושע לא קשה די"ל שהי' חולה בשעת הטבילה ולא הי' כלל ראוי למולו, וכיון דאין המילה מעכבת בגר וסגי בטביל' לחודא אין הערל' חוצץ אבל לדידן דק"ל דאין נעש' גר אלא בתרווייהו דהיינו מילה וטביל' ועל כרחך גם לדעת הרמב"ן דבדיעבד אם טבל קודם מילה נמי הוי גר מ"מ פשיטא דבעינן שיהא בשעת טביל' ראוי למול שפיר קשה דהי' המילה חוצץ כנ"ל היוצא לנו מזה דמה שנהגו הנשים לחתוך הצפרנים אינו אלא משום חומרא ולפ"ז עכשיו כי יש נשים המתעקשות שלא לחתכן ואם לאו ימנעו לטבול טוב שלא יתעקשו בזה הנשים הממונות הרבה וישגיחו כי ינקו הצפרנים היטב ותטבול כך כן נלפע"ד וד' הטוב יצילני משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות שלא אכשל חליל' בדבר הלכ' אכי"ר: סימן לו עוד בענין חציצ': ובעמדי בהאי ענינא ראיתי נכון להעיר על דעת התוס' בקידושין דף כ"ה ד"ה כל ובמנחות דף י"ח ד"ה ואמר דמה דבעינן שיהא ראוי לביאת מים בבית הסתרים היא מן התורה וכן הביא בשם התוס' החת"ס ביו"ד סימן קצ"ב איך אפשר לומר כן הא גם במקום גלוי קי"ל דמיעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן א"כ כל בית הסתרים לא הוה אלא מיעוט נגד כל הגוף ולמה יהיה צריך ביה"ס ראוי לביאת מים מה"ת וצ"ל דיש נ"מ לענין צירוף אם יש חציצ' בחצי הגוף וגם בבית הסתרים מצרפינן מה שבבית הסתרים לחציצת הגוף למיהוי רובא ולפ"ז גם רובא המקפיד בבה"ס לבד הוה רק מדרבנן אבל יש מקום להסתפק לשיטת הגאונים שהביא הרמב"ם בפ' ב' דמקוואות הל' ט"ו וכן דעת הראב"ד דשער הוא דבר בפני עצמו והגוף דבר בפני עצמו ורוב שער לבד חוצץ מה"ת והטעם הוא כיון דשער ילפי' מקרא דאת בשרו הטפל לבשרו א"כ יש מקום לומר דבה"ס לדעת התוס' דקדושין דף כ"ה ד"ה כל דמרבינן מיתורא דחציצה פוסל מה"ת דאף דביאת מים לא בעינן מ"מ ראוי לביאת מים בעינן א"כ הוה כמו שער דהוה דבר בפני עצמו ורובא בה"ס חוצץ מה"ת ונ"ל דיש ללמוד דבר זה מתוס' סוכה דף ו' ע"ב ד"ה דבר שכתבו וא"ת כיון דאתיא לרובו ולא למיעוט' א"כ קרא למאי אתא דדרשינן שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים. וי"ל דאיצטריך לבית הסתרים כדאיתא בפ"ק דקידושין ע"ש. והנה בעירובין דף ד' ע"ב הקשו בתוס' ד"ה דבר לרש"י דס"ל דר' יצחק קאי אשערו אבל בשרו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ א"כ כשנאמר הלכה למשה מסיני הוצרך לומר שערו רובו ומקפיד עליו חוצץ א"כ שערו הוה הלכה למשה מסיני אמאי צריך קרא לשערו וכתב המהרש"א דקאי אבשרו וגם אשערו ולא הוזכר בהלכתא לא בשר ולא שער ולכך הוצרך למיכתב תרווייהו ובתוס' פ"ק דסוכה כתבו השתא דקאי הלכתא אבשרו ואיצטריך למיכתב בשרו לבה"ס ולא ידענו מי הכריחם לכך עכ"ל. והנה מה שכתב בכונת התוס' כן הוא בש"ס וויען נכתב בצידו בשם תוספות ישנים אבל מ"ש המהרש"א על התוס' דסוכה דלא ידענא מי הכריחם לכך. הנה לפענ"ד יש ליישב בפשיטות. ומקודם נקדים דבדרך כלל יש למצוא חילוק בין דעת רש"י ובין דעת התוס' ישנים דדעת רש"י דאי לאו הלכתא הוה אמרינן דאפילו מקצת חוצץ ולהכי סבר דבבשר לא הוה הלכתא דהלכתא היה אשערו לבד ממילא בשר חוצץ אפילו במקצת. ובתוס' ישנים כתבו דאי לאו הלכתא הוי אמרינן כולו דוקא ולא רובו ואתיא הלכתא להחמיר ברוב והנה הרמב"ם ז"ל שהביא שיטת הגאונים דשער נחשב לגוף בפני עצמו ורוב שערות לבד חוצץ מה"ת כתב שם דעתו דלא כדעת הגאונים אלא דרוב שער לבד אינו חוצץ רק המה שייכים להגוף להצטרף לרוב. ע"ש. והנה לדעת הרמב"ם ז"ל י"ל דהלכתא היה סתמא וממילא קאי בין אבשר ובין אשער כמ"ש התוס'. אבל לשיטת הגאונים דבשר לחוד ושער לחוד יש לשאול האיך היה הלכתא דאם נימא דהיה מפורש ויוצא הן אבשר והן אשער תשאר קושית התוס' דלמה לן קרא אשער בשלמא קרא אבשר אצטריך אבה"ס אלא קרא אשער למה לי אלא עכצ"ל דהילכתא היה רק אבשר וממילא נשמע ג"כ דבשער נמי דינא הכי דס"ל להגאונים דבלא הלכתא ה"א אפילו מקצת חוצץ כדעת רש"י ולהכי לא בעינן כלל הילכתא מיוחד' אשערו דכיון דהלכתא בא ללמדינו דבשר דוקא רוב חוצץ ממילא ליכא למימר דשערו יהיה עדיף מבשר וגם לא אפשר כלל דברוב הגוף פשיטא דאיכא מקצת שער ותיפוק ליה משום שער ומשו"ה איצטריך קרא אשער מחמת דאשער לא היה הלכתא כלל. ומשו"ה הקשו התוס' שפיר רק דקרא אבשר למה לי ולא הקשו ג"כ קרא דאשער למה לי. ולפי דברי התוס' דסוכה לא ילפינין בה"ס מקרא דכל אלא מבשרו וממילא פשיטא דהוה בכלל בשר ולא דבר בפני עצמו גם להגאונים דשאני שער דאיכא קרא מיוחד והתוס' בקידושין שכתבו דילפינן מכל קאי בשיטת הרמב"ם דלדידיה ההלכתא סתמא נאמר ובשר איצטריך לגופא ולבהס"ת בעינן קרא מיוחד דכל: והנה הרבה שנים היה הדבר מוקשה אצלי הא דאמרינן דבה"ס ביאת מים לא בעינן ומ"מ בעינן ראוי לביאת מים. דאיך משכחת לה כלל הא החוש מעיד בזה דדרך המים לכנוס בכל מקום הפנוי מאליו. ואיך אפשר שיהיה ראוי לביאת מים ולא יכנוס המים בתוך המקום החלל ואולם אח"כ נתישבתי דביאור הדבר כך הוא. דנמצא באדם נקבים נקבים חלולים חלולים שהמה סתומים לפי שעה כמו הפה שיכול לסתום השפתיים ולא יניח המים לכנוס בתוך הפה וכן באזנים ובפי הטבעת שברגעים ראשונים כשטובל במים אין המים נכנסים תיכף בעומק אבל כששהה הרבה נדחקו המים בתוך חלל כל הגוף עד שימלא כל הגוף מים באיזה זמן בערך רבע או חצי שעה ויותר והוא נטבע וימות וזה הוא הפירוש דבעינן ראוי לביאת מים היינו שלא יהא חציצה ויעכב ביאת מים גם אם ישהה הרבה זמן אבל ביאת מים לא בעינן דלא בעינן שישהה במים כל כך זמן שיבואו המים לבית הסתרים וזה ברור לפענ"ד. ולפ"ז נראה לי דאם הדבר החוצץ הוא רפוי כל כך שיש בכח המים כשישהה הרבה זמן לדחוק את הדבר החוצץ ממקומו ויהא ראוי לביאת מים אין זה חציצ' אע"פ שבשעה מועטת בשעת טבילה אינו ראוי לביאת מים ודו"ק: סימן לז בחולין דף ע"ד ע"א בעי רב הושעיא הושיט את ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי מהו. תבעי לר"מ ותבעי לרבנן תבעי לר"ע עד כאן לא קאמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה ה"מ היכי דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו לא שרי' לי' שחיטה או דילמא אפילו לרבנן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא אמר רב חנניא ת"ש הרי שנולדה טרפה מן הבטן וכו' ואי איתא משכחת לה דהיתה לה שעת הכושר דאי בעי עייל ידיה ושחטה א"ל רבא תני שנוצרה טרפה מן הבטן ומשכחת לה בבעלת ה' רגלים וכתב רש"י ז"ל דהאי טריפות ודאי הוה בה משנוצרה וכגון שיתר זה ברגלים