מצפה אריה תנינא חלק א קנב

דמי וכתב הר"ש ודבר תימא הוא דמ"מ להוי חציצה למקום החתך ותירץ דבתוספתא משמע דאבית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה וכ"כ הרא"ש בפרק תנוקות משמע בהדי' דכל כה"ג דין בית הסתרים יש לו וגבי אדם ודאי אם יש דבר חוצץ בבית הסתרים מעכב: והנה לכאורה נתקשיתי בהבנת דברי הרב"י דלפ"ז הא דבריו סוברים אהדדי דהא איהו פסק כהמרדכי בשם הראבי"ה דצפרנים גדולים אע"ג דעומדים לחתוך לאו כחתוך דמי ולא חייצי. וא"כ מ"ש בצפורן המדולדל ואבר ובשר המדולדלים חוצצים מחמת האי סברא גופי' דעומדים לחתוך כחתוך דמי. אך באמת שפיר ניחא דלכאור' מאי ראיה מייתי מהר"ש הא איהו לא כתב רק אליבא דר"מ דאיהו אית ליה הכי שם במתניתין דמקואות דמטביל עד מקום המדה ומפרש טעמא אליביה בפרק בהה"מ הנ"ל דעומד לחתוך כחתוך דמי אבל רבנן פליגי עליו דעד שיטביל את כולו וסבירא להו דלאו כחתוך דמי והאיך מייתי הרב"י ראיה מר"מ ושבקיה לרבנן וצ"ל דס"ל להרב"י דבמדולדל שאני דרבנן נמי מודי דלא שייך כלל להגוף ולכו"ע אמרינן דכחתוך דמי. ומייתי ראיה דכמו שכתב הר"ש דבריו אליבא דר"מ כן אנו נמי מצינו למימר הכי במדולדל גם אליבא דרבנן ולפ"ז דבצפורן גדולה אע"ג שעומד לחתוך לא אמרינן דכחתוך דמי ואינו חוצץ דקי"ל כרבנן אבל במדולדל אמרינן דכחתוך דמי וחוצץ אמנם אנכי הקשיתי לשאול על הר"ש שתירץ דבית הסתרים דכלים אינם חוצצים הא בחולין שם דף ע"ב ע"א פריך הש"ס אמתניתין דשחט את אמו ואח"כ חתכה דהבשר מגע נביל' דברי ר"מ אמאי טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא לימא ר"ע לטעמיה דתנן שלשה על שלשה שנחלק וכו' טמא מגע מדרס וכו' רבינא אמר בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים שהם ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה וכו' ומשני א"ת רבנן חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ע"ש א"כ מבואר בגמרא דלפי הסברא דאמרינן דעומד לחתוך כחתוך דמי לא חשיב תו בית הסתרים אלא כגלוי דמיא ומשו"ה מקבלין טומא' א"כ איך כתב הר"ש בית הסתרים בכלים ל"ח לחציצ' דאינו מעכב הא נהי דבית הסתרים אינו מעכב הא בכה"ג דעומד לחתוך חשיב כגלוי לענין קבלת טומא' וכמו כן צריך להיות לענין טביל' דבמקום גלוי אין חילוק בין כלים לאדם וזהו תימה רבתי לדעתי ואע"ג די"ל דמצינו בקידושין דף כ"ה ע"א אמר עולא הכל מודים בלשון דלענין טומא' דגלוי הוא אצל השרץ מ"ט אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה הוא לענין טביל' כטמון דמי מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי ע"ש ולפ"ז יש מקום לומר לחלק בין טומא' לטביל' דמחמת האי טעמא דעומד לחתוך חשיב עכ"פ ראוי לנגיע' דאי יחתוך חזי לנגיע' אבל לגבי טבילה דבעינן דומיא לבשרו דהוי תמיד מאבראי לא סגי בהאי טעמא דעומד לחתוך למיחשב כגלוי אבל המעיין ברש"י ז"ל שם יראה דגם התם ליכא חילוק בין טומא' לטביל' רק גבי טומא' אפשר להוציא מקצת הלשון מאבראי ולנגוע משא"כ בטביל' בעינן כל הלשון וזה אי אפשר ע"ש. והנרא' לפע"ד שכונת דברי הר"ש כך הוא דבאמת מחמת הסברא דעומד לחתוך כחתוך דמי חשיב כגלוי רק מ"מ לענין חציצ' דכל שמונח על האדם והכלי ומעכב ביאת מים לא עלתה לו טביל' א"כ נהי נמי דהוי כחתוך מ"מ כיון דמכסי עליו ואינו מניח המים לבוא צריך להיות חוצץ וע"ז משני דהוי בית הסתרים ואינו מעכב בכלי היינו כיון דקאתי עלה מחמת הך טעמא דמכסי על הכלי שוב אמרינן דחשיב כבית הסתרים ועמ"כ עלתה לה טביל' דאי חשבת ליה מחמת הטעם דעומדת לחתוך כגלוי ממש [ובאמת שכן הוא דעת הרב"י בפירוש השני שפירש דברי הטור ע"ש] א"כ לא חשיב החיבור לחציצ' כלל ואם אתה באת לומר דמ"מ הא הוי מחובר להדדי וחייצי שוב עכ"פ הוי בית הסתרים ואי אתה מצית לאחוז החבל בשני ראשין לגבי חציצ' לומר דחוצץ משום דמכסי עליה ולומר דלא הוי בית הסתרים משום דעומד לחתוך כגלוי דמי זהו שני הפכיים בנושא אחד ולא אמרינן הכי אבל גבי טומא' אמרינן דחשיב כגלוי מחמת דעומד לחתוך כחתוך דמי ומקבל טומא'. ונרא' לי עוד להביא ראי' דגבי טומא' נמי איתא לההיא חילוקא דהנה קשה לי על רבינא דאמר בגד לאו לחתיכ' עומדת אבר לחתיכ' עומד כמאן כר' מאיר והיה סבר הגמרא דרבינא אליבא דר"מ קאמר א"כ קשה דמנ"ל דטעמא דר"מ דבגד לאו לחתיכ' עומדת רק סבר דבית הסתרים מטמא במגע דלמא באמת גבי בגד שלשה על שלשה שנחלק דסבר ר"מ דמטמא במגע היינו טעמא משום דסבר כל העומד לחתוך כחתוך דמי ולא הוי בית הסתרים כלל. ובבגד שנחתך בודאי יש לומר דעומד לחתוך כחתוך דמי דהא כיון שנחתך א"כ בשעה זו שהתחיל לחתוך בודאי עומדת לחתיכ' וברגע זו מקבלת טומאה ואזיל לשיטתו גבי ידות הכלים דסבר דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ומנ"ל לאפושי בפלוגתא ולומר דבגד לאו לחתיכ' קיימא רק סבר דבית הסתרים מטמא במגע מה דלא מצינו בשום מקום דס"ל לר' מאיר הכי רק הש"ס מהכא הוא דגמר לה ומנ"ל זה. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דברייתא דבגד שלשה על שלשה שנחתך לא מצינו למימר דהטעם דר' מאיר דמטמא במגע הוי משום דעומד לחתוך כחתוך דמי דהא כיון דמיירי בבגד קטן שלשה על שלשה ולבתר שחלק אינו מטמא במגע כלל דהא ליכא שיעור בגד כמבואר התם בגמרא א"כ אי נימא דכחלוק דמי איך מקבלת טומא' ואי אתה מצית לומר שני הפכיים בנושא אחד לומר דהוי כגלוי ולא בית הסתרים ושוב לומר דחשיב כמחוברים ולא כנחלק והוי תורת בגד שלשה על שלשה כעין זה לא אמרינן ומשו"ה שפיר מוכח דר"מ ס"ל דבית הסתרים מטמא במגע ודו"ק היטב. ומעתה לפי המבואר יש לבעל דין לחלוק על ראיית הרב"י שהביא מהר"ש דשאני התם בידות הכלים דטובל עד המקום המדה והשאר הוא חוץ למים ועל כרחך אתה באת להכשיר הטביל' מחמת הטעם דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ותו לא שייך להכלי וע"ז הקשה הר"ש דאי כחתוך דמי ולא שייך להכלי הוי חציצ' ותירץ דהוי בית הסתרים אבל בצפורן המדולדל דמיירי דהוי כולו בתוך המים וממ"נ עלתה לה טביל' דאי לאו כחתוך דמי הא שייך להגוף וכיון דהוי כולו במים עלתה לה טבילה ואי כחתוך דמי וחשבינין כאלו כבר נחתך הא גם אלו היה נחתך היה עולה לה הטבילה דהוי גלוי ורק אתה באת להחמיר משני צדדים לומר דהוי כחתוך ולא שייך להגוף וגם לומר דלאו כחתוך וחייצי והמה שני דברים הפכיים בנושא אחד על זה לה חיישינין דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי ולפע"ד יש לדמות למ"ש הש"ך ביו"ד סי' נ"ה סעי"ק י"ג וז"ל ועוד דבשלמא בדבוק י"ל דכיון דרבנן אחשבוהו להאי אבר המדולדל כאלו נחתך דהא משו"ה אסרוהו כאבר מן החי דמי דמן התורה מותר כל שמחובר מעט. א"כ אין להחמיר לחשבו כאיסור דבוק. דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי ע"כ ע"ש. א"כ נידון דידן דמי ממש לזה דאין להחמיר מטעם דהוי כגלוי ולומר דחוצץ משום דמכסי עלה ודו"ק: והנה דעת הרמב"ם ז"ל דאפילו צפורן המדולדל אינן חוצצין וכתב הרב"י בפירוש דבריו משום דאפילו כשהוא מחוברת בגוף עומדת לקצוץ ואפ"ה לא חייצי הלכך כי נדלדל נמי לא חייצי והטעם כתב הרב"י התם דהוי מיעוט שאינו מקפיד ע"ש. עוד הביא התם פירוש אחר בדברי הטור דהא דפירשה מיעוט חוצצין היינו אי איכא דבר חוצץ על הצפורן. א"כ מבואר מכל זה דעכ"פ צפורן