מצפה אריה תנינא חלק א קנא

דירושלמי דא"כ מנ"ל להירושלמי דלק"כ שנה עצמותיו נרקבים שמא היה צדיק ואיננו נרקב והירושלמי אינו מחלק בכך וגם הא דאיתא בב"ב דף נ"ח ר' בנאה הוה מציין מערתא כי מנוי למערתא של אברהם אבינו ע"ה הרי בהדיא שהיה חושש לטומאת מערה הלזו וזה יותר ראיה ממה שהביא כ"ת ממילתא דאגדתא די"ל שאין משיבין מדברי אגדה אבל מעשה דר' בנאה הוא לענין דינא ומעשה רב יעו"ש בתוס' ועוד דע"ז לא שייך תירוצו שהרי הירושלמי קאמר בהדיא והיה ימיו מאה ועשרים שנה אפשר אדם הראשון חי קרוב לאלף שנה וכו' אלא לק"כ שנה חוזר למלא תרווד אחד והתם בב"ב איתא כי מטא למערתא של אדם הראשון יצא' בת קול בדיוקנא עצמה אל תסתכל ואמר ר' בנאה נסתכלתי בשתי עקביו ודומים כשני גלגלי חמה אלמא בהדיא שאדם הראשון לא נרקב וזה ודאי סתירה לדברי הירושלמי דנזיר פרק ד' הנ"ל: והנה בגוף השאלה לא אכחד מכ"ת שזה כמה שנים עמדתי על מבוכה זו שמהשו"ע בסי' שע"ב אין ראיה כלל דיש להחמיר במתי נכרים שמטמאין באוהל כי שם לא נאמר רק קברי עכו"ם נכון ליזהר מלילך עליהם ויש לומר דאינו מטעם טומאת אוהל רק מטעם טומאת מגע דהרי כשהוא הולך הוא נוגע ברגליו להקבר או יש לחוש שמא נוגע בעצם המת וגם במגע ומשא של מתי עכו"ם איכא פלוגתא עיין בב"י שם אבל לגבי טומאת אוהלים לא שמענו מהמחבר ומהרמ"א ואף דהתוס' בב"מ דף קי"ד ד"ה מהו והרא"ש מחמירין גם בטומאת אוהל הא אנו נגררין אחר השו"ע ומהשו"ע לא נשמע דבר זה ואדרבה מדנקט הלשון יש ליזהר שלא לילך עליהם משמע דוקא עליהם מטעם מגע המת דלמא יגע בעצם דאל"ה הי' צריך לכתוב שלא לכנוס לתוך אוהל מתי נכרים ומה אעשה אשר מהש"ך לא משמע כן וכן העולם סוברים דפשט השו"ע הוא דמטעם טומאת אוהל נגעו בה וכן מורין בעלי הוראות. שוב הגיד לי כהן אחד מופלג וירא וחרד שאינו נזהר מלילך מביתו מחמת מת נכרי ושאלתי לו למה והשיב שקשה ליזהר בזה בעיר גדולה כמו לבוב וגם מאביו ראה שנהג כן ואביו היה ג"כ מופלג וירא שמים מאוד. ומסתמא נהג עפ"י הוראת חכם ואחשוב כי אולי הוא מטעם הנ"ל: שוב ראיתי במראה הפנים על הירושלמי הנ"ל ד"ה אפילו נגע בקבר אדם הראשון שכתב דדוקא נגע אבל באוהל לא מטמא דקברי כותים אינן מטמאין באוהל ע"ש מוכח דדייק מדנקט הירושלמי נגע ש"מ דדוקא נגע דהוי טומאת מגע אבל לא טומנאת אוהל וכדעת הרמב"ם ז"ל א"כ יש הוכחה לדברינו הנ"ל שיש לדקדק נמי בלשון המחבר דמדנקט לילך עליהם ש"מ דכוונתו דיש ליזהר מטומאת מגע לבד אבל לא מטומאת אוהל ממתי נכרים. והנה בהדיא מבואר ברמב"ם בפ' ט' מה' ט"מ הל' ד' העכו"ם אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באוהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה עכ"ל אבל באמת התוס' בנזיר דף נ"ד ע"א ד"ה או בקבר כתבו בהדיא דמודה ר"ש דקברי עכו"ם מטמאין במגע ומשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו כו' ע"ש וסברו התוס' דרבינא קאמר דהקבר מטמא במגע ובמשא והרמב"ם ע"כ סובר דקאי על המת ולא על הקבר ולדעת התוס' במשא קאי על המת אך במגע קאי נמי על הקבר וגם להרמב"ם י"ל דאסור לילך על קברי עכו"ם שמא יגע בעצם אדם אבל לא משום מגע קבר: סימן לה בדבר השאלה לאשר שבימינו אלה שנעשה המנהג של אנשים ונשים העשירים הולכי קדים לגדל הצפרנים והולכים כן תמיד בצפרנים גדולים לנוי וקשה להנשים בעת טבילתן לחתוך אותן כדי שלא ילעיגו עליהן חברותיהן ויש נשים שמחמת פירצת הדור ימנעו מלילך לבית הטבילה משום דבר זה ועובדא ידענו שאשה אחת הגידה בפה מלא כאשר לא רצו הנשים הממונות למלאות רצונה לבלי לחתוך הצפרנים שמהיום והלאה לא יראו פניה עוד בבית הטבילה וכן היא קימה אמריה והלכה ושוב לא שבה וכאשר שמעתי מזה אמרתי בלבי כי טוב להזהיר את הנשים הממונות שלא יתעקשו בדבר הזה לחתוך דוקא הצפרנים ולא יבוא מכשול עי"ז אחר כי דבר זה אינה אלא מצד המנהג שנהגו הנשים בעצמן כמבואר בש"ע סי' קצ"ח סעיף י"ח והטעם כתב הט"ז בשם הש"ד משום שא"א לנקות היטב מהצואה שתחתן ובדיעבד אם טבלה בלי חתיכת הצפרנים העתיק הרש"ל מתשובת מהר"ם דעלתה לה טבילה ע"ש: אך הש"ך הביא בשם הראב"ד סי' שכ"ו שכתב שצריכה לחתוך הצפרניים דכיון דעתידה ליטלם חייצי השתא ע"ש. וא"כ ל"מ לטעם הראשון בודאי אינו אלא חששא בעלמא דפשיטא שאם יעיינו יוכלו לנקות הצפרנים היטב ואפילו אי נימא דא"א לנקות כל כך שלא ישאירו שום משהו על משהו כהאי הא אין שום אדם מקפיד כלל וע"כ אינו מעכב ואפילו לדעת הראב"ד דהטעם הוא כיון דעתידי ליטלן חייצי השתא א"כ אין זה אלא היכי שדרך הוא ליטלן אבל עכשיו אדרבה שהמנהג הוא שלא ליטלן א"כ אינם עתידין לחתוך ולא חייצי תדע דממקומו הוא מוכרע דעכצ"ל הכי דהראב"ד לא כתב רק היכא שהמנהג הוא לחתוך הצפרנים אבל היכי דלא הורגלו בכך לא דאל"כ איך יפרנס דברי התוספתא שהביא הרב"י צואה שתחת הצפורן כנגד הבשר אינו חוצץ שלא כנגד הבשר חוצץ הא כל מה דלמעלה מן הבשר עומד הצפורן לחתוך כמו שנראה מהרב"י שהביא שם מ"ש המרדכי בשם ראבי"ה דצפורן עצמו אפילו אם הוא גדולה הרבה ועומדת לחתוך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת וטעמא משום שהצפורן הוי מגוף האדם ע"ש א"כ חזינן עכ"פ מדבריו דכל שלמעלה מן הבשר עומדת לחתוך וא"כ לשיטת הראב"ד דחשיב צפורן עצמו חציצה א"כ אין נ"מ. אם הצואה שתחת הצפורן חוצצת אלא על כרחך דלאו כללא הוא והתוספתא מיירי בגוונא שאין דרכה ליטלן דלא חייצי א"כ בנידן דידן נמי אין הציפורן חוצץ וכמו דאמרינן ביבמות דף ע"ח ע"ב שאני עובר דהיינו רביתיה. ולפי מ"ש רש"י ז"ל ד"ה משום ר' יצחק וז"ל דהכא לא קפיד בהאי חציצה האי ולדה דרביתיה הוא ע"ש גם הס"ד דפריך מהא דר' יצחק ידע נמי האי סברא דרביתי' אלא סבר דבכולו גם ברבותיה חוצץ והתרצן משני לי' דברביתי' אפילו כולו אינו חוצץ: והנה הרב"י ז"ל נתקשה אמה שכתב הטור דצפורן המדולדל שפירשה מיעוטה חוצצת רובה אינה חוצצת דלמה יהי' חוצצים אי משום דכיון דאינם חשובים מהגוף הוי כדבר שנדבק בגוף דחוצץ הא לא דמיא דדבר הנדבק בגוף הוא עדן על העור שהוא מקום מגולה וראוי לבוא שם מים ולפיכך דין הוא שיחוץ אבל הכא מקום חיבור לא היה מעולם מגולה. ומיהו א"ל שאע"פ שלא היה מגולה מעולם מעת שנדלדלו ואינם יונקים מהגוף אינם חשובים מהגוף אלא הם חשובין כמקוטעין וכו' דהא לקטע הם עומדים והוי כאלו נתגלה מקום חיבורם וראוי לבוא שם מים ועכשיו כשזו באה לטבול נמצא אבר ובשר חופים על מקום חיבורם ומונעים אותו מלבוא במים וה"ל כבית הסתרים שאם יש עליהם דבר חוצץ מעכב מטבילה ויש ללמוד כן מדתנן בפ"י דמקואות כל ידות הכלים והמה ארוכים ועומדין לקוץ מטביל עד מקום המידה ומפרש טעמא בפ' בהמה המקשה משום דכל העומד לחתוך כחתוך