מצפה אריה תנינא חלק א יד

אלא עפ"י המנהג שנהגו רוב ישראל של גולה עיי"ש ונראה שהחילוק הוא לפי דעת הרש"ל אם כבר נתפשט הדבר מצד המנהג אז איזה יחידים הבאים להחמיר בזה אסור אבל אחרי שכבר נהגו וידוע שעושים כן מצד המנהג ליכא איסור ונראה שיש איזה טעות בדבריו וכן הביא הנוב"י שר' ישעי' הנ"ל כתב להגיה בדבריו אבל לא נאמר איך הית' ההגהה ולא ידעתי הבין מה שסיים הנו"ב שם ואותן הנוהגים חומרא מי"ז בתמוז פשוט שאין כאן חשש שהרי בזה הכל יודעים שעושין משום חומרא יתירה שהרי ליכא שום דיעה בגמרא לאיסור מי"ז בתמוז עיי"ש וקשה לי דאטו בבשר ויין אחר התענית איכא דיעה בגמ' דאסור הלא רשב"ג אינו אוסר רק לספר ולכבס אבל לא בשר ויין ועכ"ז נתקשו הרש"ל והב"ח בזה ולפי דבריו לא קשה כלל דהא ליכא דיעה בגמ' לאיסור אדרבה קשה על הב"ח שכתב שאותן הנוהגין לאסור בשר ויין אסורין נמי לספר ולכבס דלמא נהגו רק בבשר ויין אבל לספר ולכבס דאיכא דיעה בש"ס ומידחי מהלכה לא נהגו וצ"ע: עוד באחת אני מתקשה ודרכי החכמה נעלמו ממני בהא דאמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולא אמרינן דעובר על בעל תוסיף כמו דאמרינן בעירובין דאי שבת לאו זמן תפילין אי מנח בשבת עובר על בל תוסיף אמנם י"ל דדוקא כשיש בענין זה רק ענין מצוה לבד וניכר שעושה זה בשביל מצוה אבל בכל הני דברים כגון במפסיק מתוך הסעודה או שרטוט בסי' ל"ב גם בלא מצוה דרך של אדם לשרטט אפילו בסתם כתבין וכן להפסיק לפעמים בתוך הסעודה אבל לכאורה קשה מחתן שקורא ק"ש למה אינו עובר משום ב"ת אך גם בזה נראה לי דהוי כקורא בתורה אך הא דמבואר ברמ"א סי' תרל"ט דאם אינו יוצא מסוכתו בשעת ירידת גשמים דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ואינו מקבל שכר למה אינו עובר משום ב"ת כמו מניח תפילין בשבת וצ"ע: והנה בסי' קפ"ד בענין ברכת המזון כתב הט"ז דמשו"ה רשאי לחזור למקומו גם בשוגג כיון דבמזיד מודים ב"ה לב"ש שיחזור למקומו לכן גם בשוגג מותר להחמיר והמג"א בסי' ס"ג ס"ק ג' כתב דגם ב"ה מודו דמוטב לחזור למקומו לברך אלא שלא הטריחוהו חכמים (תויו"ט פ"ק דשבת בשם הרא"ש) ומשמע מדבריו דהיכי דהוי מחמת שלא הטריחוהו שפיר מותר להחמיר ולהטריח א"ע ותמי' לי הא בפסחים צ"ב ע"ב פליגי ר"נ ורב ששת במי שהי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו דר"נ סבר הורצה מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבא עליו ברכה ור"ש סבר מידחי דחי' רחמנא ואנן קיי"ל כר"ש בזה אלמא דלא אמרינן הך סברא דאי עביד תע"ב ואולי י"ל דשאני התם דהוה גזירת הכתוב עיי"ש ומ"מ צ"ע. עוד יש לי לעיין למה נקט במחבר סי' ס"ג סעיף ג' שנקרא עבריין והיכי שפטור מדבר ועושהו לא מצינו רק שנקרא הדיוט אבל לא מצינו שנקרא עבריין ובשבת דף מ' סע"א דכל העובר על דברי חכמים שרי למקרא עבריין וא"כ מוכח דכל זה הוא בכלל עובר על ד"ח ולמה כתב בירושלמי וברמ"א ובמג"א דנקרא הדיוט דמשמע אבל לא נקרא עבריין וצע"ג. עי' בישו"ע הלכות מגילה שהקשה לפמ"ש הר"ן דספק כרך סגי שיקרא המגילה בי"ד וחזקי' שקרא גם בט"ו אינו אלא מדת חסידות א"כ מאי פריך מזה ארבי דילמא רבי לא נהג בזה מנהג חסידות כמו ר' צדוק. ונ"ל דל"ק דודאי רבי נהג מידת חסידות דאיתא במתניתין סוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ובפ"ו דאבות איתא ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וגם בכתובות דף ק"ג אמר רבי הטעם שנקרא רבינו הקדוש גם אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה ובסה"ד אות יו"ד כתב בשם מג"ע דרבי חתם שמו בראש ברכות מאימתי גימטריא אנכ יהודה קדוש ע"ש הרי שהחזיק א"ע לחסיד: סימן ו כבוד הרב המאה"ג מו"ה נפתלי אבד"ק סאניוואן. בדבר השאלה באשה אחת שבאתה לפני כ"ת להתחרט על עונה שזינתה תחת בעלה ושאלה אם היא מחויבת לגלות מזה לבעלה לאפרושי מאיסורא וכ"ת מסתפק כזה וע"כ יבקש מאתי להגיד לו חוות דעתי העניה: תשובה הנה דבר זה לא נמצא בהדי' לא בשו"ע ולא בגדולי הפוסקים זולת אשר מצאתי אשר כבר ישב על מדוכה כעין זו הנוב"י מהדו"ק חלק או"ח סי' ל"ה אולם שם סובב השאלה באיש אחר היודע על אשת איש שזינתה אם הוא מחויב להגיד לבעל האשה כי אולי יתן אימון לדבריו כבי תרי ויפרוש אותו מאיסורא והנוב"י האריך בסוגיא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה דכאן נמי הא איכא פגם ומשפחה וחשיב כבוד הבריות והביא שם שיטת הרא"ש דהא דאמרינן המוציא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק היינו דוקא בבגד של המוציא דחשיב קום ועשה משום דיודע והוי יחיד אבל כשמוציא בבגד של חבירו וחבירו אינו יודע והוא שוגג לא חשיב קום ועשה דלגבי המוציא חשיב שב ואל תעשה ודעת הרמב"ם אינו כן אלא דגם בבגד של חבירו דהוי שוגג חשיב קום ועשה א"כ לדעת הרא"ש אינו מחויב להודיע להבעל דהוי שוגג ולדעת הרמב"ם מחויב להגיד להבעל דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בקום ועשה וכתב שם עוד דאע"ג דגבי האשה עצמה שיודעת שזינתה והיא מזידה בודאי הוי קום ועשה י"ל דאשה לא דינא גמירי והיא אומרת מותר וחשיבה שוגג ולפי"ז במ"ד שהאשה עצמה היא השואלית והיא יודעת שאסורה על בעלה לכאורה הוי קום ועשה ומחויבת להגיד לבעלה. אמנם לפענ"ד י"ל דגבי אשה חשיב שב ואל תעשה דאשה קרקע עולם היא כדאיתא בסנהדרין דף ע"ד אסתר קר הית' ולא עבדית מעשה וכן איתא בב"ק דף ל"ב ע"א איהו קעביד מעשה ופריך הש"ס והיא לא והא כתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ומשני הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד א"כ יש לומר דאע"ג לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא קרי' להנאה מעשה מ"מ לענין זה דכבוד הבריות דוחה חשיב שב ואל תעשה כמו לגבי קידוש השם דלא חשיב מעשה מחמת דקרקע עולם היא ונ"ל דבזה יש ליישב השיטה שהביא הר"ן ז"ל בנדרים דף צ' ע"ב אמתניתן דהאומרת טמאה אני לך שהקשה כיון דמדינא נאמנת מתסרא על בעלה כמשנה ראשונה איך התירוה ואיסור שבה להיכן הלך והביא בשם יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורה שרי לה רבנן ומבטלי מלתא דאורייתא משום מגדר מלתא בקום ועשה והקשו ע"ז שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת א"כ בקום ועשה להוראת שעה כמו אליהו בהר הכרמל עיי"ש. אבל לפי האמור י"ל דהיש מי שאומר סבירא להו דלגבי הבעל אינה נאמנת מדינא דמנין לנו שמחויב להאמין לה דנהי לענין ראיית וסת נאמנת דכתיב וספרה לה לעצמה היינו משום דעלולה לכך אבל לענין זה שזינתה ברצון אינו מחויב להאמין לה דאין אדם משים עצמו רשע דוגמא לזה מצינו בגמ' קידושין דף י"ב דביתהו דר"ח הוה לה צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל אביך בך קידושין כי זוטרתי אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך עילואי עיי"ש אלא האי דנאמנת למשנה ראשונה הוא מטעם דלגבי עצמה נאמנת וע"ז שפיר מתרצים דרבנן עקרי מלתא דאורייתא משום מיגדר מלתא דלגבי האשה לא חשיב קום ועשה אלא שוא"ת דקרקע עולם היא וע"כ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת: עוד נ"ל לפי מ"ש הר"ן שם וז"ל ולדידי לא קשיא לי דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושין מיני' הכי נמי הכא