מצפה אריה תנינא חלק א קמא

שלא יצטרך לחלל שבת אחר המילה א"כ גם מילה בזמנה אם חל בה' בשבת תדחה כדי שלא יצטרך לחלל שבת בשלישי למילה שהוא בשבת ומה לי אחר המילה בשבת זו ומה לי אם שלישי למילה בשבת סוף סוף דמי למכשירין לדעת הרז"ה דגם מילה בזמנה נדחה בשביל מכשירין שלאחר המילה וצריך לומר דגם לדעת הרשב"ץ אינו אלא חשש שמא יצטרכו לחלל שבת בשלישי למילה אבל באמת אי ידעינן בודאי עפ"י רופאים שיצטרכו לחלל שבת בשלישי או בשני למילתו או אפילו הרבה ימים אחר המילה דוחין את המילה ליום אחר כדי שיבוא אותו היום בחול דבהדיא איתא ביומא דף פ"ד ע"ב דאין חילוק בין שבת זו לספק שבת אחרת דאמרינן התם ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ומפרשינן בגמרא כגון שאמדוהו לח' ימים מהו דתימא נמתין עד למחר כדי שלא נחלל עליו תרי שבתא קמ"ל ע"ש. וצ"ע דלא נמצא דבר זה בפוסקים ואנכי לא באתי אלא לעורר: והנה ראיתי להש"ך יו"ד סי' רס"ו ס"ק ח' שהביא דדעת הברטנורא דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני של גליות ממה שפירש במתניתין דפר"א שני יו"ט של ר"ה דקדושה אחת היא ע"ש ולפענ"ד יש לדחות דמתניתין הא מיירי בנולד בין השמשות ובכה"ג ודאי יש חילוק בין ר"ה דקדושה אחת היא לשאר יו"ט ב' של גליות דביו"ט של ר"ה אפילו אי נולד כ"ג אלול בין השמשות דהוי יום ב' דר"ה ספק שמיני שלו אינו דוחה יו"ט דאע"ג דאיכא ספק שמא היא יום ח' ויהיה מילה בזמנה מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי יו"ט מחמת דר"ה קדושה אחת היא אבל ביו"ט ב' של גליות בכה"ג שנולד בה' דהוי ספק שמא היום הוא ח' שלו והוי מילה בזמנה שפיר דוחה יו"ט ב' דכמו דודאי מילה דוחה ודאי שבת ויו"ט כן ספק מילה בזמנה דוחה ספק יו"ט גם איכא ס"ס להתיר שמא היא מילה בזמנה ושמא לא הוי היום יו"ט כלל עיין בספרי מצפה אריה סי' א' מ"ש בישוב דברי הרי"ף ובסי' ל"ח אבל מ"מ אם הוא ודאי מילה שלא בזמנה אינה דוחה גם יו"ט ב' של גליות ואע"ג דמתניתין קתני חל ר"ה אחר השבת ובאופן זה דהוי ודאי שלא בזמנה ובכה"ג אין חילוק בין אי קדושה אחת או שתי קדושות מ"מ כתב הרמב"ם והברטנורא לענין דינא דכן הוא האמת שקדושה אחת היא דאפילו אי הוי ביו"ט ב' של ר"ה ספק מילה בזמנה נמי נדחית המילה משום דקדושה אחת היא ודו"ק: סימן כד בבכורות דף י' ע"ב איכא דמתני לה להא דרב נחמן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתניתין דלא כר' שמעון וכו' איכא דאמרי מני הא לא ר' יהודה ולא ר' שמעון אי ר' שמעון תיקדש בכוליה אי ר' יהודה תיקדש בהך דביני ביני אמר רבה בר אבוה אמר רב לעולם ר' יהודה וכגון שאינו שוה אלא שקל וכו' ע"ש וקשה לי דאפילו אינו שוה אלא שקל תיקדש משום טובת הנאה שבה. והנה בקידושין דף נ"ח תנן המקדש בתרומה ובמעשרות ובמתנות וכו' מקודשת ואמר עולא בגמרא טובת הנאה אינ' ממון ופריך עליו ממתניתין דהמקדש בתרומה ובמעשרות ובמתנות וכו' מקודשת ומשני הכא במאי עסקינן בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ע"ש מבואר בהדיא דאי טובת הנאה ממון מקודשת במתנות כהונה וא"כ כי נמי אינו שוה אלא שקל תיקדש בטובת הנאה וצ"ל דס"ל נמי טובת הנאה אינו ממון אבל לפ"ז קשה לי לפי מה דאיתא שם להלן בבכורות דף י"א ע"א אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שהיו לו עשרה פטרי' חמור ודאי בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו וכן אמר עוד התם ישראל שהי' לו טבלים ממורחין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו ע"ש וא"כ קשה כיון דס"ל לרבה בר אבוה דטובת הנאה אינ' ממון וע"כ מוקי למתניתין דהמקדש בתרומה ומעשרות בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן למה נקט מתניתין דהמקדש בפטר חמור אינה מקודשת ובמקדש בתרומות ומעשרות מקודשת הא שניהם שווים דאם המה שלו בשניהם אינה מקודשת ובשנפלו לו מבית אבי אמו כהן כו' בשניהם מקודשת דהלא מפריש עליהן והם שלו וצריך לומר דכאן אמר רבה בר אבוה משמיה דרב וי"ל דרב לא סבירא ליה להא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דישראל שנפלו לו עשרה פטרי חמור' ודאי מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן כפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהן והן שלו אלא ס"ל דחייב ליתנן לכהן וכמו דאמרינן התם וצריכא דגבי טבלים אפשר לעשורי מניה ובי' אבל פטר חמור כיון דשה מעלמא בעי אתויי ומפריש וקאי אימא לא ואפשר לומר דרב יסבור האי חלוקה דכיון דשה מעלמא בעי לאתויי צריך ליתנו לכהן ובזה מדוקדק מאוד מה ששינה הגמ' לאיכא דאמרי דרבה בר אבהו אמר משמי' דרב ובכל הסוגיא ליתא משמי' דרב אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו בלבד ולפי הנ"ל ניחא דאיהו לשיטתי' לא מצי לשנוי' הכי אלא משמי' דרב אמר להא מלתא ולי' לא ס"ל: וכאשר התבוננתי עוד נ"ל די"ל דאפי' למ"ד טוה"נ ממון והמקדש במתנות כהונה מקודשת משום טובת הנאה שיש בהן מ"מ המקדש בפטר חמור שהוא עכשיו אסור בהנאה ואינו שוה אלא שקל אע"ג דכשיפדה יהיה לה בשה טובת הנאה מ"מ אינה מקודשת דדוקא כשיהיה לה ביני וביני דהיינו שהחמור שוה יותר היא מקודשת מחמת שיכולה לפדותו בשה אבל כשאינו שוה יותר רק משום טובת הנאה שיהא לו אח"כ הא הטובת הנאה אינו בהחמור רק בהשה והשה הוי שלה בלא"ה אע"פ שהוא נותן לה החמור שג"כ שוה שקל פדיונו של השה ומרווחת היא הטובת הנאה מ"מ כיון שהטובת הנאה הלזו אינו בגוף החמור לא חשיב ממון שהרי מצינו דטובת הנאה לכו"ע אינו ממון להקנות בחליפין כמו דאיתא בש"ס ב"מ דף י"א ע"ב ועיין בשטמ"ק דגם למ"ד דהוה ממון ג"כ אינו נקנה בחליפין א"כ הכא נמי י"ל דדוקא היכא שהטובת הנאה כבר הוא מוכן ומזומן אבל בכה"ג שכעת ליכא עדיין ט"ה אלא מחוסר פדיון לא חשיב ממון ואמינא לפרש דלכאורה הא איתא התם בבכורות דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומסיק התם הש"ס לר' יהודה פדיונו פדוי לבעלים כיון דקני ליה להך דביני ביני א"כ משמע דהיכי דליכא ביני וביני כלל פדיונו פדוי לפודה. ולפ"ז יש לסתור כל הנ"ל די"ל דאינו נותן לה כלום דבלא"ה היה בידה לפדות בשה וקי"ל בנדרים דף ל"ו דהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו א"כ לכאורה ה"ה הכא ט"ה של הפודה אך באמת זה ליתא דמסוגיית הש"ס משמע דאפילו כנגד מה שפודה ג"כ פדוי לבעלים כיון דחזינן דקני ליה ביני וביני לכן חשבינן לכל החמור שהוא שלו וממילא אפילו היכי דליכא ביני וביני ג"כ שייך החמור להבעלים. וכן נראה פשוט ברמב"ם. ועוד ראיתי בספר מנחת חינוך פרשה בא מצוה כ"ב דמסתפק בפודה פ"ח של חבירו אי ט"ה שלו כמו התורם בעד של חבירו או נימא דפ"ח שאני דהיי הט"ה של בעלים ע"ש: סימן כה ע"ד מה שכתב קושיא על הרמב"ם ז"ל הל' מ"א פ' י"א הלכה א' דהאוכל כ"ש מתקרובות ע"ז לוקה שנאמר