מצפה אריה תנינא חלק א קמ

בכתב דהוי כמו אלם דממעטינן מקרא דמפיהם ולא מפי כתבם ומטעם דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו כמ"ש התוס' בב"ב דף ל' והכא נמי בזקן ואינו לפי כבודו חשיב אינו ראוי לבילה. ואח"כ ראיתי שכן כתב התומים בסי' כ"ח ס"ק ט"ו ולהכי לפי מה דמשני הש"ס דמשום כבודו של כה"ג אתי מלך ויתיב א"כ שפיר יכול הכה"ג לילך לב"ד להעיד בפני המלך שוב חשוב ראוי להעיד בפיו והוה כמו ראוי לבילה ושפיר רשאי להעיד מתוך כתבו וא"צ להטריח את המלך לב"ד. ומה שכתב אינו חייב להעיד שאין זה כבודו של כה"ג שילך וכו' כונתו אבל רשאי לשלוח עדותו ע"י כתב שבזה ליכא ביזוי וכ"ז רק דרך פלפול חדא דלא ברירא לן דעת הרמב"ם בזה אי ס"ל כשיטת הר"ת עיין בכ"מ ה' עדות פ' ט' ה' י"א וגם לפענ"ד נראה דגם ע"י כתב אין דרך כבוד לשלוח שעיקר הביזוי אינו דוקא ההליכה לב"ד אלא הטירחא מה שאנו מטריחין את הזקן הוא הביזוי שהרי חזינן שהתורה פוטרתו ממצות השבת אבידה שאין בזה רק טרחא בעלמא וכמו כן הכתיבה היא טרחא רבא ואינו כדאי להטריח אותו בשביל ממון הקל: עוד מביא התומים ראיה מתמורה דף ג' דקא חשיב התם מקלל את חבירו בשם ללאו שאין בו מעשה ואם נימא דכתיבה הוי כדיבור משכחת לה שפיר במקלל בכתיבה דודאי חשיב כמעשה ולפע"ד במחכ"ת שגגה היא דהא אמרינן התם דאזהרתיה הוא מקרא דלא תקלל חרש ופשטא דקרא דחרש הוא שאינו שומע קול של המקלל א"כ מיירי בהדיא במקלל ע"י דיבוריה ולא ע"י כתיבה דאי ע"י כתיבה הא גם חרש יכול לקרות ופשוט. ויותר הו"ל להביא ראייתו ממימר דחשיב נמי לאו שאין בו מעשה הא משכחת לה שהמיר ע"י כתב: והנה ראיתי בחידושי הרשב"א קידושין דף ה' ע"א בהא דפריך התם מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומע"ש תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומע"ש שכתב וז"ל ומשו"ה נראה לי לפרש מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות אם כתב בשטר הקדש זה פדוי אינו פדוי ע"ש הרי מבואר בדבריו בהדיא דכתיבה לא חשיב כדיבור לענין פדיון הקדש ומסתברא דה"ה לגבי נדר והקדש דאם נימא דהקדש בכתב מהני מנ"ל דלא מהני פדיון ע"י שטר אימא דגם פדיון מהני בשטר ומהיכא פשיטא לן דבר זה אלא מוכח דהקדש לא מהני בשטר לכן פשיטא דלא מהני נמי פדיון דהא אינו תופס פדיונו כלל וכמדומה לי שזהו ראיה ברורה ונכונה: ובדבר מה שנחלקו הקדמונים ז"ל אי שולח אדם עדותו בכתב אלו הייתי כדאי הייתי מטיל פשרה ביניהם דעד אחד ששלח עדותו בכתב מהני לחייבו שבועה דהא דדרשינן מפיהם ולא מפי כתבם גבי שני עדים כתיב על פי שנים עדים יקום דבר אבל ע"א דמחייב שבועה הוא מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ואמרינן אבל קם הוא לשבועה כדאיתא בשבועות דף מ' ע"א ובפסוק זה לא כתיב על פי וע"כ מהני אפילו בכתב ומ"מ בעינן שיהא ראוי להעיד בפיו שאם יבוא עוד אחד יצטרף עמו למנינא אבל אלם פסול דאינו ראוי להצטרף עם עוד אחד. ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דבפרק ג' מה' עדות מיירי בשני עדים ובפרק ט' מיירי בעד אחד ודו"ק: סימן כג הנה אמרתי לעיין לפי דעת הרמב"ם ז"ל הובא בשו"ע יי"ד סי' רס"ז דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט ב' של גליות וכן פסק הש"ך שם ס"ק ח' האיך הדין במכשירין אי נימא דדוקא מילה עצמה אבל לא מכשירין או אפילו מכשירין והנה באמת גם במילה בזמנה אינו מבואר האיך הדין ביו"ט של גליות במכשירין: והנה בתוס' בב"ק דף פ"א איתא בענין מכשירין ביו"ט ב' של ר"ה אי מותר ומסקנת התוס' דאסור ומדלא הזכירו יו"ט ב' של גליות נראה דבשל גליות שרי וראיתי שכבר דקדק בזה בספר ב"י או"ח סי' מ"ב אבל לפענ"ד יש להביא ראיה דדעת הש"ך דגם במילה שלא בזמנה ג"כ מכשירין מותר ממה שכתב שם ס"ק י"ח שמביא מ"ש בספר ב"ה בשם הרשב"ץ דאסור למול הגר ביום ה' כדי שלא יבוא יום ג' למילה בשבת ויצטרך לחלל עליו את השבת וכן תינוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינין לו עד למחר וע"ז כתב הש"ך דע"כ הרשב"ץ ס"ל דהא דמחללין שבת בשלישי למילה היינו יום ג' דוקא ולא קודם לכן ולכן מתיר למול ביום ו' אבל לפימ"ש הרב המגיד בפ' ב' מה' שבת בשם הרמב"ן והרשב"א שג"כ ביום השני מחללין כו' א"כ נצטרך לומר דמילה שלא בזמנה שחל ביום ה' נדחה עד לאחר השבת וזה אי אפשר דא"כ הא דתנן בפ' ר"א דמילה קטן נימול לח' כו' ולי"ב לא פחות ולא יותר נולד בין השמשות של שני יו"ט של ראש השנה לפני השבת נימול לי"ב. הא משכחת לה ט"ו כגון שחל ר"ה בג' וד' וביאור דבריו שנולד בין השמשות של יום א' והיה צריך למולו ביום ב' ערב ר"ה שיהי' נימול לט' ולדעת הרשב"ץ א"א למולו עד אחר השבת ביום א' שהוא ט"ו (ובאמת משכחת נמי י"ז כגון שנולד ב"ה של ע"ש שג"כ נימול ביום א' לשבעה עשר יום וצ"ע מדוע לא כתב הש"ך י"ז) ואי נימא דמילה שלא בזמנה אין מכשירי' דוחה יו"ט ב' אע"ג דגוף המילה דוחה לדעת הש"ך קשה עדיפא הו"ל להש"ך לומר דמשכחת לה כגון שהיה למולו ביום ט' קודם סוכות וסוכות חל בג' וד' שאז אין למולו עד יום א' פ' נח דהו"ל כ"ב ועוד משכחת לה לכ"ח כגון שחל סוכות בג' וד' והוא נולד ביום א' בין השמשות קודם ר"ה דהיה זמן מילתו ביום ב' דקודם יוה"כ ושוב א"א למולו עד יום א' פ' נח שהוא כ"ח ומדלא כתב הכי ש"ע דס"ל להש"ך דגם הרשב"ץ לא קאמר איו"ט ב' של גליות דכל זה לא הוי אלא כמו מכשירי מילה וס"ל להש"ך דמכשירי מילה גם שלא בזמנה דוחה ליו"ט של גליות ומשו"ה לא כתב כן. אך באמת בלא"ה דברי הש"ך הן תמוהין לי דלמה כתב דהראיה היא רק לדעת הסוברין דגם ביום ב' למילתו נמי מחללין שבת אבל לדעת הסוברין דרק ביום ג' למילתו ניתן שבת לדחות ולא ביום ב' ליכא הוכחה הנ"ל דבאמת גם לשיטה זו נמי משכחת לה ט"ו אם חל ר"ה בג' וד' והוא נולד שבת בין השמשות וא"א למולו ביום א' דהרי יהיה יום שלישי בר"ה וביום ב' אי אפשר שהרי יהיה יום ג' למילתו ב' דר"ה ומסקנת התוס' דב"ק הנ"ל דאפילו מילה בזמנה אין מכשיריה דוחה ליום ב' של ר"ה וכ"ש מילה שלא בזמנה וצע"ג: עוד יש לעיין בדברי הש"ך שכתב דמשכחת לה ט"ו ועל כרחך כונתו שנולד ביום א' בין השמשות שצריך למולו ביום ב' לט' וכשנימול ביום א' אחר השבת הוא נימול לט"ו ודבר זה תמוה דא"כ הו"ל יום ב' ספק שמיני ואיך יתכן לדחות מילתו שהוא ספק דאורייתא מחמת הטעם הזה והרשב"ץ לא כתב רק היכי שודאי הוא מילה שלא בזמנה אבל לא היכי דהוי ספק שמא היא מילה בזמנה וע"כ נראה להגיה בדברי הש"ך לי"ז וכגון שנולד ע"ש בין השמשות דאז ביום א' הוי ודאי מילה שלא בזמנה. אך בגוף הדין של הרשב"ץ יש לי מקום עיון דאם הוא סובר דהוי כמתנה לחלל את השבת א"כ חשיב ליה כמו מכשירין דאנו דוחין את המילה בשביל שבת א"כ לפי דעת הרז"ה הובא בש"ך לעיל בס"ק ו' דאם נתפזרו הסממנים אין למולו בשבת כדי שלא