מצפה אריה תנינא חלק א יג

לקבל פני רבו ברגל וצריכה היא שתשאר בביתה אצל הילדים וע"כ אם היא צריכה לאיזה דבר אל הנביא היתה הלכה בחודש ושבת שאז יוכל הבעל להיות בביתו אצל הילדים ולהכי קאמר ר"י מכלל דבחודש ושבת איבעיא לה למיזל ולא אמר מחוייבת למיזל. והכונה אי בעי לה למיזל על איזה דבר תלך בחודש ושבת ומזה מוכח דברגל מחייב איניש לאקבולי פני רבו. ולכן עיקר הגירסא שבר"ה נכונה ובסוכה צריך למחוק שני תיבות "דבחודש ושבת" אלא כך צריך לגרוס מכלל דברגל מחייב איניש לאקבולי פני רבו ואתי שפיר הכל על נכון: סימן ד הנה ראיתי בספר שו"מ מהדורא תליתאה סי' קכ"ג חלק א' שכתב השאלה השני' מי המחויב לטבול מדינא דגמרא מעלתו הביא דברי הש"ס בר"ה דף ט"ז אמר ר' יצחק חייב אדם לטהר א"ע ברגל והובא ברמב"ם פרק ט"ז מטומאת אוכלין ומעלתו כתב שלא נמצא ברא"ש ובקיצור פסקי הרא"ש ובש"ע ואני מצאתי ברא"ש סוף מסכת ר"ה שמביא ירושלמי פ"ק דשבת ר"ח רבה מפקיד לרב אי אתה יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול ז' ימים בשתא. וכתב ראבי"ה קבלתי שאלו שבעה ימים הן שבין ר"ה ליו"כ וביאר הטור באו"ח סי' תר"ב שעל ר"ה א"צ להזהיר שהרי חייב אדם לטהר א"ע ברגל הנה מבואר דגם בזה"ז חייב לטהר א"ע ברגל ואף ר"ה נקרא רגל לענין זה עכ"ל: ולפענ"ד שגג ולא ראה במחכ"ת מה שכתב הטור בסי' תר"ו בזה הלשון ואי משום דר' יצחק בר"ה ט"ו ע"ב דאמר חייב אדם לטהר א"ע ברגל היינו לטהר א"ע מכל הטומאות ואף מטומאת מת ולהזות עליו ג' וז' והאידנא אין לנו טהרה וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה אין חובה לטבילה זו ע"ש. ואיך יתכן שהטור יהי' סותר דברי עצמו מסי' תר"ב לסי' תר"ו. אלא פשוט לדעתי שמה שכתב הטור בסי' תר"ב שהרי חייב אדם לטהר א"ע ברגל סובר שיש בזה שני כוונות. א' שיהא מטהר את גופו ולטבול א"ע ברגל כפשוטו. והב' שלא יאכל טמא אלא יזהר לאכול פת בטהרה וע"ז מביא הש"ס מקרא דכתיב ובנבלתם לא תגעו ועי' ביבמות דף ע"ח ע"א דמקרא דבכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל ע"ש הרי בהדיא דכינה הכתוב אכילה בלשון נגיעה והכא נמי בנבלתם לא תגעו נמי הכונה לא תאכלו פת טמא אלא בטהרה להכי סבר הטור דאעפ"י דהאידנא אין בידינו לטהר א"ע מטומאת הגוף עכ"פ יטהר א"ע ממאכלים טמאים אלא אוכל חולין בטהרה. ועוד אני אמור לולא דמסתפינא מפירושו של אבי העזרי שהביא הטור הוה אמינא לפרש הירושלמי דאמר ואם לא אכול ז' ימים בשתא אין הכוונה על ז' ימים שבין ר"ה ליו"כ אלא על שבעה ימים של ימים טובים שיש לנו בשנה מדאורייתא היינו יום א' דחג הסוכות ושמיני עצרת. ויום א' ושביעי של חג הפסח. ויום א' דשבועות ויום א' דר"ה ויו"כ. בס"ה ז' ימים טובים מה"ת. ואף דביו"כ ליכא אכילה כלל. יש לומר דערב יו"כ בכלל הז' ימים. או דעכ"פ מי שמותר לו לאכול כמו יולדת וחולה יזהר לאכול חולין בטהרה. וכבר שמעתי בשם הגר"א ז"ל שאמר לפרש את הפסוק בסדר אמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי ואח"כ מתחיל הכתוב ששת ימים תעשה מלאכה כו' וכתב רש"י ז"ל מה ענין שבת אצל המיעדות כו' שהכונה בזה על הימים טובים ממש שהם ז' ימים בס"ה כנ"ל מה"ת ועליהם אמר הכתוב ששת ימים תעשה מלאכה שביו"ט מותר כל מלאכת אוכל נפש וביום השביעי שהוא יו"כ שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו והוא ענין יקר מאוד ועי' בדרכי משה סי' תר"ב שהביא בשם המרדכי ריש מסכת ר"ה שפשיטא דביו"ט הי' לו פת טהור דהכל לשין בתוך בתיהם לכבוד יו"ט ע"ש עכ"פ מוכח דלא ס"ל הטעם דחייב אדם לטהר א"ע ברגל כמ"ש הטור. ועי' ב"י ומג"א סי' קכ"ח ס"ק ע': סימן ה ירושלמי פ"ק דשבת הלכה ב' (דפוס זיטאמיר דף ד' ע"א) ר' מישא ורב שמואל בר' יצחק הוי יתבי בסעדתא בחד מן כנישתא אתיא עונתא דצלותא וקם לי' רב שמואל בר' יצחק מיצליא א"ל ר' מישא ולא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין ותנא חזקי' כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט א"ל יכיל אנא פתר לה כר' גמליאל דאמר איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים שעה אחת והנה הק"ע מביא שני פירושים א' דמתניתין יש לפרש כר' גמליאל דסבר דחתן חייב בק"ש והפירוש הב' דמתניתן כר' גמליאל דאמר שאני עול מלכות שמים דמותר להחמיר על עצמו עיי"ש ועי' מג"א סי' רל"ב שמביא דברי הירושלמי כצורתו ולא פירש כלום. והנה לפענ"ד שני הפירושים של הק"ע אינם נכונים דפירוש הראשון שכתב דלר' גמליאל חתן חייב בק"ש ודאי תמוה דא"כ למה נקיט אם רוצה לקרות דמשמע דכשאינו רוצה הוא פטור ואי כר"ג הא הוא חייב לקרות. ולפי' השני דכר"ג דבקבלת עמ"ש מותר להחמיר קשה למה א"כ מיחה בר' מישא שרצה להתפלל בתוך הסעודה ואם נימא דדוקא בק"ש מותר להחמיר ולא בתפלה דק"ש הוי קבלת עומ"ש קשה הא דאמרינן בסוכה דף כ"ה מעשה והביא לר"י בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שני כותבות ואמרו העלום לסוכה וקא מפרש הש"ס מחמת שרצו להחמיר על עצמם עיי"ש אלא דבשאר מצות נמי החמירו ע"ע ע"כ נראה לפענ"ד דהא דאמרינן כר"ג הוי פירושא אדם חשוב כר"ג רשאי וכן משמע בריטב"א סוכה. דר' צדוק שם בסוכה לא החמיר לעצמו מחמת שלא הי' מחזיק עצמו לאדם חשוב ולהכי מיחה שפיר בר' מישא שלא יהי' מחזיק עצמו לאדם חשוב ועיין במג"א סי' תקנ"א ס"ק ט' שמביא מ"ש הרש"ל במי שרצה להחמיר על עצמו בשר ויין אחר התענית שאינו רשאי והב"ח מתיר והב"ח מביא ראי' מר"ג בביצה דף כ"א דאמר שלשה דברים אני מחמיר כב"ש ובשבת דף י"ח אמר רשב"ג נוהגין היינו בבית אבא ולפי הנ"ל אין ראי' מר"ג דאיהו לשיטתי' שהי' מחמיר ע"ע בכמה דברים לפי שהי' אדם חשוב אבל שאר כל אדם אינו רשאי ועיין במג"א סי' ל"ב סעיף ז' וסי' ס"ג סעיף ג' וסי' רל"ב וסי' תקנ"א ס"ק ט"ו: ודרך אגב ראיתי לעורר בפי' דברי המג"א הנ"ל שכתב וז"ל ועוד נ"ל כיון דרשב"ג ס"ל בגמרא דכל השבת אסור נהגו כרשב"ג ובספר מחצית השקל הקשה ע"ז דאדרבה זה עיקר קושית הרש"ל כיון דבש"ס איתא דהלכה כר"מ איך רשאי להחמיר כרשב"ג וע"ש שכתב פירוש לדבריו שהמג"א נמי מחזיק בתירוץ הב"ח עיי"ש אבל באמת לא כיוון לזה המג"א ואין דרך המג"א לפלפל אבל הפשט הפשוט כך הוא דהמעיין בתשובת רש"ל סי' נ"ד יראה דהוא ז"ל קורא תגר רק על היחידים הנוהגין להחמיר כל השבת אחר התענית אבל על מה שנהגו להחמיר בבשר ויין מר"ח עד התענית וגם ביום עשירי אינו קורא תגר כלל ולכאורה גם זה נגד פסק התלמוד דלא קיימ"ל כר"מ דאמר מר"ח עד התענית (וראיתי שכבר תמה ע"ז הגאון ר' ישעי' פיק בתשו' נו"ב מהד"ת או"ח סי' ק"ה עי"ש ובמח"כ לא ראה תשובת הרש"ל סי' צ"ב) ובאמת הרש"ל בעצמו בתשובותיו סי' צ"ב כתב בהדי' כן וז"ל ומשו"ה נמי לא קשה איך יכולים אנו לחלוק על התלמוד שפסק הלכה כר"מ בהא שאין אבילות אחר התענית אבל לאחר התענית מותר מיד בכל דבר לפי שאינו