מצפה אריה תנינא חלק א קלח

דעת רבים יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דהיה כנדרי טעות שסבור דאשכח אחרינא דדייק כותיה ואשתכח דליכא דדייק כוותיה וכו' אבל אינו כן דעת הרמב"ן ז"ל ודעת רבותינו ז"ל אלא כל דבר מצוה יש לו התרה ע"י פתח כהיתר נדרים דעלמא ע"ש. ולפ"ז בנ"ד דאפילו לפמ"ש הרשב"ץ דפרנסת ביתו חשוב דבר מצוה מ"מ כיון שאינו אצלו ענין חדש תליא בפלוגתא הנ"ל: והנה אנכי כבר העירותי בספרי מצפה אריה סי' י"ח דאיך משכחת לה דע"ד רבים לדבר הרשות אין לו התרה הא תמיד חשיב התרה דבר מצוה מדר' נתן דאמר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן ואע"ג דאנן קי"ל דלא פתחינן מיניה כמבואר בנדרים דף כ"ב מ"מ הלא הטעם בזה משום דחיישינן שמשקר מחמת חומר האיסור א"כ נדר ע"ד רבים היכי דיש לו פתח אחר אמאי אין מתירין לו נימא דהיתר חשיב דבר מצוה דכיון דהטעם דלדבר מצוה יש לו התרה הוא משום דמסתמא רבים מסכימים להתיר מחמת המצוה א"כ גם הטעם דמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן יספיק להיתר אבל לפי שיטת רש"י ז"ל שפיר ניחא דדבר מצוה הלזו לא הוי ענין חדש שלא היה בשעת הנדר ואין להתיר מחמת זה א"כ מזה ראיה לשיטת רש"י ז"ל שוב ראיתי שבספר בשמים ראש סי' קנ"ג העיר בזה דלמה לא נתיר תמיד גם בנדר ע"ד רבים מטעם דהוי דבר מצוה מדר' נתן: והנה הש"ך שם בסעי"ק ס"ח הביא דעת הרשב"א וה"ר אביגדור ז"ל דנדר ע"ד רבים אם התירוהו מותר בדיעבד והא דע"ד רבים אין לו התרה לדבר הרשות היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד שרי והש"ך תמה ע"ז מסוגיא דגיטין דף ל"ה ע"א ובכורות דף מ"ו ע"א דאם איתא דבדיעבד הותר הנדר הדרא קושיית הש"ס לדוכתה דלמא אזלא לגבי חכם או לג' הדיוטות ושרי לה ע"ש. והנה לדעתי יותר יש להקשות מסוגיא דמכות הנ"ל דרצה הש"ס לומר דמשכחת לה גבי אונס שגירש בטלו ולא בטלו כגון שהדירה. ע"ד רבים דאין לו התרה ואי נימא דבדיעבד הותר הנדר איך חשיב כעין זה ביטלו כיון דאפשר להתיר בדיעבד. וזהו תימא רבתא (וחידוש בעיני על הש"ך שלא העיר מזה כלל): אבל לפענ"ד יש לישב שיטת הקדמונים ז"ל דס"ל דבאמת לא משכחת לה דבר הרשות כלל דהא התרת נדר הוא תמיד מצוה מדר' נתן אך הטעם דאין מתירין הוא מחמת שמצוה הלזו היתה בשעת הנדר ולא אתייליד דבר חדש וכנ"ל לשיטת רש"י ור"ת ז"ל וסבירי להו להרשב"א והר"א דזה אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מותר גם אי התירו משום דבר מצוה שהיה בשעת הנדר. א"כ לפ"ז שפיר ניחא דהסוגיא דמכות בודאי ניחא שפיר דהתם הס"ד אכתי לא ידע הא דלדבר מצוה יש לו התרה דהרי בתר הכי מסיים הש"ס התם דלא משכחת לה גבי אונס ביטלו משום דלדבר מצוה יש לו התרה ע"ש א"כ לפי הס"ד גם בדיעבד אינו מותר דלפי המבואר הא דבדיעבד מותר הוא משום דחשבינן גם זה לדבר מצוה וכיון דהוא היה סבר דל"מ כלל דבר מצוה גם בדיעבד אינו מותר וגם הך סוגיא דגיטין ודבכורות ג"כ ניחא דהא הטעם דר' נתן דאומד הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן הוא משום דאסור להוסיף עוד אנפשיה על האיסורין דאמר רחמנא והוי כאלו בנה במה שמוסיף להקריב קרבנות חוץ ע"ש א"כ הכא באלמנה שבאה לגבות כתובתה או בכהן שנשא גרושה דהוא נודר עפ"י דברי חז"ל שהצריכוהו לנדור ואינו מוסיף מדעתיה דנפשיה רק עפ"י התורה לא הוי כבונה במה לעצמו וכן כשקיימו לא הוי כאלו הקריב עלי' קרבן ולא הוי מצוה בהתרתו משום טעם זה א"כ גם בדיעבד לא מהני התרה ודו"ק: והנה בגוף הדבר אי שבועה בכתב חשיב שבועה הנהו דבר חדש שלא מצינו שום רמז בזה בתלמוד ורק זהו דבר שחידשו האחרונים ואדרבה בש"ס איתא בהדיא בשבועות דף כ"ו ע"ב אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומשמע דקרא דוקא קאמר דע"י ביטוי שפתים חשיב שבועה אבל בלא"ה לא חשיב שבועה וכן בתשובת הרדב"ז חלק ג' סי' תר"ה כתב ג"כ דבכתב לא חשוב שבועה כלל ועיין נו"ב יו"ד מהד"ק סי' ס"ו שרוצה לומר דתליא בשני תירוצים של התוס' בגיטין ע"א אי בכתב חשיב אמירה דבתירוץ הא' כתבו דאמירה ודאי לא חשיב אלא בפה ואח"כ כתבו תירוץ שני ומשמע דאפשר דגם ע"י כתב חשיב אמירה. אמנם לפע"ד נראה דאף אם נימא דאמירה נופל ע"י כתב מ"מ כיון דגבי שבועה בעינן לבטא בשפתים לא מהני ע"י כתב דאינו בא מחמת השפתים ולשון אמירה שאני דמצינו לשון אמירה שנופל על דבר שמוכח מתוך דבריו כמו הרבה שאמרו חז"ל זאת אומרת היינו שמוכח מתוך דבריו כאלו הוא אומר בפירוש וכן מצינו כמה פעמים בש"ס דמעיקרא אמר באומר ואח"כ מסיק הש"ס דהיינו נעשה כאומר והיינו דמתוך ההוכחה חשיב כאלו אמר בהדיא ואע"ג די"ל דלשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד מ"מ עכ"פ כיון דמצינו לשון הש"ס ולא מצינו מלשון תורה שיהא מתנגד ללשון זה ואפשר להשוות הלשון מנ"ל לחלק בזה ועיין בספר ברכת רצה סי' ט"ו שמביא מ"ש הרמב"ן ז"ל על הפסוק ויאמר אני חתנך יתרו וכו' שפירש שכתב לו אגרות הרי דלשון אמירה נופל גם על הכתב ע"ש אבל לפע"ד ראיה זו יש לדחות מתרי טעמא חדא דבמד"ר שם מביא דפליגי בזה ר' אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר סבר דע"י איגרות שלח לו ור"י סובר דשליח שלח והרמב"ן ז"ל הביא רק דעת ר"א אבל לדינא הא קי"ל דבכל מקום הלכה כר' יהושע נגד ר"א ולר' יהושע לא נשמע דכתב חשיב אמירה אמנם אם כה נימא הא יש להביא ראיה מדברי ר' יהושע דע"י שליח חשיב אמירה ויהיה נדר ושבועה ע"י שליח וכדעת התה"ד סי' רכ"ד ומשפטי החרם להרמב"ן ז"ל המובא בספר כלבו ועיין בקצה"ח סי' קכ"ג אולם באמת אין ראיה כלל מזה לדינא דהוי דברי אגדה ועיין ברמב"ן על הפסוק הלהרגני אתה אומר שכתב דגם על מחשבה כופל לשון אמירה כי מצינו אמירה על מחשבת הלב כמו אמרתי בלבי וכמו אמרתי טוב ממנו הנפל ע"ש מעתה אין לדמות כדר ושבועה לכל זה שהרי זהו גמרא מפורשת בשבועות דף כ"ו ע"ב גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דמחשבה שבלב לא הוי כמו אמירה בפה וה"ה י"ל דלא מהני כתב אך אנכי עמדתי על הרמב"ן ז"ל שמביא פסוקי קהלת ולמה לא הביא פסוקי תורה ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו ועוד ויאמר עשו בלבו ועי' במד"ר פל"ד סי' קי"א על הפסוק ויאמר ד' אל לבו הרשעים הם ברשות לבן אמר נבל בלבו ויאמר עשו בלבו כו' ע"ש ונראה דלפי דברי המדרש הוי פירושו בלבו שהלב השיאו לזה כמו (עובדיה א') זדון לבך השיאך אבל לא הוי פירושא שהאמירה היה בלב לבד. ותמיה לי מאוד דברי המדרש ממה דכתיב באברהם ויאמר בלבו ורש"י ורמב"ן כתבו ע"ז באמונה ובדרך שמחה ות"א על ויצחק וחדי וצ"ע עכ"פ אין דברי הרמב"ן ז"ל מוכרחים דבקהלת דכתיב אמרתי בלבי נמי יש לפרש ע"י סיבת הלב אבל האמירה היתה בפה ולדעת התוס' גיטין דף ע"א ד"ה דהא שכתבו דאמירה ודאי לא הוי אלא בפה על כרחך צריך לומר דסבירא להו דבכל מקום דכתיב אמירה בלבו הוי פירושא ע"י מחשבת הלב אבל האמירה בפירוש היא בפה. עוד י"ל דסבירא להו לתוס' דסתם אמירה הוי בפה ושאני היכא דכתיב בהדיא בלבו ובש"ר ראיתי הלהרגני אתה אומר אתה מבקש לא נאמר אלא אתה אומר מכאן אתה למד ששם המפורש הזכיר על המצרי: