מצפה אריה תנינא חלק א קלז

ועתה נחזור נא לברר עפ"י ד"ת אם יש להתיר שבועתו אחרי שהשבועה נעשית לטובת חבירו דמבואר בש"ס ופוסקים דבכה"ג אין להתיר בלי דעת חבירו וכמבואר ביו"ד. והנה כת"ה כתב דמה שקבלו אותו לשו"ב לא חשוב קבלת טובה כיון שהו' ראוי למלאכה זו והוי כנותן מה שמגיע לו ודמי למ"ש הב"י בשם הרשב"ץ בהך עובדא שתפסה אשתו חפיציו ונשבע לה דיכול להתיר שבועתו דמה שהחזירה לו חפיציו לא חשיב הטבה כיון שהיתה מחוייבת להחזיר לו ועוד דהוי כעין נדרי אונסין הנה כל דבריו לא נראין לי וכי היו מחוייבים אנשי הקהל' הלזו לקבל אותו לשו"ב במחנתם א"כ כעין זה לא חשיב רק אונסא דנפשי' דל"ח אונס כמבואר בב"ב מ"ח ע"ש. וגם מטעם זה לא דמי כלל להך עובדא של הרשב"ץ דהתם הית' האשה מחוייבת להחזיר לו את שלו משא"כ הכא. אך לפע"ד יש לדון בזה מטעם אחר עפ"י מה שהביא הש"ך שם סעי"ק מ' בשם הב"י שהביא עוד בשם הרשב"ץ דפועל שנשבע שלא יחזור יכול להתיר לו שבועתו בלי דעת הבעה"ב וע"ז כתב הב"י דאין דבריו נכונים דסתם פועל עשה לו הבעה"ב טובה שנותן לו מלאכ' שירויח פרנסתו והש"ך מתרץ דבריו ע"ש ולדעתי יש להעיר ע"ז מש"ס מפורש ב"מ דף פ' ע"ב אפילו תימא ר' מאיר בההוא הנאה דקא שביק כו"ע ומוגר לי' לדידי' הוי עלייהו ש"ש ופירש רש"י ז"ל דאי אפשר. לצמצם שכר קבלנות שלא יטול יותר ובתר הכי נחית הש"ס מטעם זה דפריך שוכר נמי מי לא עסקינן דיהיב לי' טפי פורתא ע"ש ומוכח א"כ לכאורה דלא חשוב הטבה שיהא דינו כשומר שכר וא"כ ה"ה י"ל דלא מקרי הטבה לגבי שבועה. אבל יש מקום לחלק ולומר דאע"ג דלא חשיב קבלת שכר למיהוי עלי' תורת ש"ש מ"מ חשוב עכ"פ הטבה קצת לגבי שבועה דאין להתיר בלי דעת בעה"ב ובלא"ה מצינו דמחמירין לענין איסור שבוע' יותר מדיני ממונות שהרי מצינו בנדרים דף ל"א ע"ב מתניתין בזבינא מיצעא ושמואל בזבינא חריפא. ומבואר התם דלמיהווי תורת ש"ש בעינן דוקא זבינא חריפא אבל לא בזבינא מיצעא אבל לענין איסור הנאה אסור גם בזבינא מינעא משום דחמירא איסורא ממונא א"כ לענין היתר נדרים נמי י"ל דמה שהבע"ב שוכר אותו חשיב הטבה משום דיהיב לי' טפי פורתא ודו"ק. (והנה דבר זה אי המודר הנא' מחבירו רשאי להשכיר א"ע לפועל בשכר אצל המדיר לא מצאתי לע"ע מבואר בפוסקים ונראה לי דמהך סוגיא דנדרים דף ל"ד דקתני ומחזיר לו אבידתו וכו' ובמקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש ומבואר שם בדברי הר"ן ז"ל שדעתו דהיכי שנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר רשאי המחזיר לקבל שכר דדמי לזבינא דרמי על אפי' ע"ש אבל בש"ע סי' רכ"א סעי' ג' פסקינן לאיסור ע"ש א"כ מדברי הר"ן נלמד דכיון דפועל יכול למצוא להשכיר א"ע במקום אחר שרי להשכיר לו גם בשכר אבל לפי דעת האוסרים נרא' דגם בכה"ג אסור. אך באמת יש לומר דהר"ן ז"ל לא התיר רק בהשבת אבידה דאפילו במקום שנוטלין שכר אינם נוטלין רק שכר בטלה אבל יותר מזה בודאי אסור בלא"ה ליקח שכר בעד מצוה דמה אני בחנם אף אתם בחנם ומשו"ה שרי לקבל שכר אבל בשאר פועלים דדרך הבעה"ב לוותר להפועל כונו שמבואר בש"ס ב"מ הנ"ל גם להר"ן ז"ל אסור דלא דמי בזבינא דרמי על אפיה אלא לזבינא מציעא ואפילו שוה בשוה קי"ל דאסור). ולפי מה שנתבאר אין ראיה מעובדא דהרשב"ץ ךמקום אחר דהתם הי' המעש' שהשביע הבעה"ב את הפועל שלא יחזור א"כ מסתמא הי' השכר שלו בפחות בודאי לא וויתר לו הבע"ב דבלא"ה לא היה חושש הבעה"ב שמא יחזור ובכה"ג ודאי לא חשיב הטבה להפועל דהוי זבינא דרמי על אפיה דהנאה רק לבעה"ב ולא להפועל ואפילו לפי מה שפסקו הטור והמחבר גבי נכסי בעל אבידה שאסורין על המחזיר דבמקום שנוטלין שכר אסור המחזיר לקבל השכר אע"ג דלפי מ"ש כאן השכר הוא מעט ודמי זבינא דרמי על אפיה ומ"מ אסור. ואפשר לומר כיון דהשבת אבידה הוא מחויב מצד הדין הוי כזבינא חריפא אבל במקום אחר מודה הרשב"ץ דמה שנותן לו להרויח חשיב הטבה וכדעת הב"י. והנה בנידן דידן דעפ"י רוב יש על מקום אחד הרבה קופצים שוחטים שמבקשים מקום להם חשיב כזבינא חריפא והתמנות חשיב הטבה מאת הקהל. איברא דדעת הש"ך שם דצא חשיב הטבה רק כשהיא נעשה מחמת השבועה אבל לא כשלא עשה לו מחמת השבועה כלום ולפי דעתו אפשר להתיר לו את השבועה בלי דעת הרב כלל. אך בעצמו מביא תשובת מהר"ם אלשקר דמי שהשכיר בית לחברו ונשבע לו שלא יוציאנו תוך הזמן חשוב הטבה מחמת השכירות ע"ש אלמא דאפילו שהטבה הוא אינו בעד השבועה אין מתירין שלא מדעת המשביע ע"ש: ומ"ש כת"ה דכיון דקבלת טובה אינו מצד המשביע שהוא הרב של החסידים רק מצד הקהל בכה"ג יכול להתיר בלי דעתו. לדעתי ז"א שהרי הרב הוא שליח של אנשי הקהלה ומבואר בש"ך בסעי"ק ל"ז דכשנשבע לפני שלוחו אין מתירין רק מדעת משלחו או שלוחו ומשמע דאין חילוק כלל אם ההטבה באה מהמשלח או מהשליח והטעם בזה נ"ל דמצד רבות או מצד דין עבד כנעני קאתינן עלה וכמו הילך מנה והתקדשי לפלוני דקי"ל בקידושין דף ז' ע"א ובפוסקים דמהני דהוי כאלו קבל מאותו פלוני ממש וה"ה הכא: ומ"ש כת"ה שהקוויטיל הראשון נתבטל עם מיתת הרב החסיד ז"ל וכ"ת כתב שכבר הורה זקן הגאון בעל דברי חיים ז"ל סי' מ"ח דאין כח בקבלה זו להוריש לבניו עיינתי בספר הנ"ל והאמת שכתב כן אבל דרך העברה בעלמא שכיון שכבר נסתלק הצדיק אינו חייב לקבל רשות מבניו הצדיקים ע"ש אבל במחכ"ת דבריו דברי תימה המה ואשתמיטתיה ליה מ"ש הרמ"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל מיהו אם השבועה היתה לתועלת חבירו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כח ויורשיו הם במקומו ע"ש ואיך כתב הוא ז"ל כל כך בפשיטות הפך הדבר בלי שום טעם כלל אלא ודאי דאשתמיטתיה ליה בשעת הכתיבה הך דינא. וגם תמיה לי על כ"ת איך לא הרגיש בזה. ומ"ש כ"ת לצדד בעובדא דידן להתיר הנדר בלי דעת המשביע עפ"י מ"ש הנו"ב תנינא או"ח סי' קי"ז הובא בפ"ת דלדבר מצוה מתירין שלא מדעת חבירו לכו"ע אם אין תועלת לחבירו וכתב כ"ת דהכא חשוב דבר מצוה כמ"ש הרשב"ץ דצורך פרנסת ביתו חשוב דבר מצוה. הנה בנ"ד ל"ש זה דהא הוי לתועלת הרב כדי שתהא ידו תקיפה על אנשי הקהלה אשר לתכלית זה עושים המה בעיירות אשר להם חסידים קוויטיל כזה עם השוחטים כדי שיהיו סרים למשמעתו אך אפילו אם אין מזה תועלת להרב מ"מ נ"ל דגם לדעת הנו"ב אין להתיר רק כשנולד ענין חדש דבר מצוה שלא היה נודע בשעת השבועה. אבל לא כנ"ד שזה הענין של פרנסת ביתו היה בשעת השבועה ג"כ ומ"מ נשבע להמשביע אין טעם זה מספיק להתיר שלא מדעת המשביע: והנה לענין מי שנודר על דעת רבים דקי"ל דלצורך דבר מצוה יש לו התרה הוא מחלוקת הקדמונים ז"ל דאיכא דסבירא להו דוקא היכי שענין הדבר מצוה הוא דבר חדש שלא ידע הנודר בשעה שנדר אבל היכי שלא נולד ענין חדש מדבר מצוה אין מתירין לו ויש סןברין דלכל דבר מצוה יש לו התרה ע"י פתח כהיתר נדרים דעלמא. עיין בריטב"א מכות דף ט"ו גבי הא דאמרינן התם דלדבר מצוה יש לו התרה וז"ל למדנו מתוך דברי רש"י שהוא סובר כדעת ר"ת וכו' דכי אמרינן על