מצפה אריה תנינא חלק א קלג

סימן כא כבוד ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי אוצר בלום ספיר ויהלום כש"ת מו"ה דוד אלימלך מו"ץ בק' דינוב: בדבר דשאילנא קדמוהי אשר יש אצל הדאקטאר נפל אדם מונחת בתוך צלוחית והוא דר בשכונת ישראלים ובתוכם כהנים והבתים מצטרפים זל"ז ע"י המשכה אם צריכים הכהנים להזהר מלדור שמה ומלכנוס בהם. הנני להודיע לידידי כי זה איזה שנים שנשאלתי מרב אחד מרומעניא שאלה כעין זו אך שם הי' סמוך לבה"ק של גוים ובמת עכו"ם כמעט דעת כל הפוסקים להקל אף שהמחבר ביו"ד סי' שע"ב כתב קברי עכו"ם נכון להזהר מלילך עליהם והרמ"א כתב ע"ז בהג"ה אע"פ שיש מקילין נכון להחמיר אמינא ששני לשונות הללו אינם לשון של איסור מדינא ואך זהירות יתירה אית בזה כמ"ש הטו"ז והמג"א באו"ח סי' רמ"ד סעי' ג' אמ"ש המחבר אם בנו עכו"ם לישראל בית בשבת באיסור נכון להחמיר שלא יכנסו בו וכתבו ע"ז דמדינא שרי לכן כתב לשון זה דנכון להחמיר ע"ש א"כ ה"ה כאן: עוד הערותי בתשובה הנ"ל על מה שכתב הש"ך שם דבמגע ומשא מטמאין דמשמע שכתב כן שגם המחבר והרמ"א מודים לזה דמגע ומשא במת נכרי מטמא מדינא דהש"ס דמנ"ל להש"ך דבר זה הא אדרבה מדכתב המחבר הלשון קברי נכרים יש להזהר מלילך עליהם וכשהולך על הקבר הרי הוא נוגע ברגליו על הקבר ומוכח א"כ דאף נגיעה בקבר אינו מטמא מדינא רק מצד חומרא בעלמא. וחכם אחד השיב לי כי בהדיא מבואר ברמב"ם בפרק ט' מהלכות טומאת מת הלכה ד' העכו"ם אין להם טומאת קברות הואיל ואינם מטמאין באוהל הרי הנוגע בקברו טהור עד שנוגע בעצמה של טומאה או ישאינה עכ"ל א"כ יש לומר דהש"ך סבר לחלק וכן ס"ל להמחבר והרמ"א ג"כ בין נגיעת הקבר לנגיעה במת עצמו אולם אנכי השבתי דמתוס' נזיר דף י"ד ע"א ד"ה או בקבר מוכח מדעתם דאין לחלק בזה שהרי כתבו להקשות למאי איצטרך בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור הא אפילו קברי נכרים מטמאין לרבנן דפליגי אדר"ש ותירצו דר"ש היא ומיהו קשה דהרי גבי נגיעה מודה ר"ש דקברי עכו"ם מטמאין במגע ומשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו דף ס"א ע"א ע"ש הרי מוכח מדבריהם דאין לחלק בין נגיעה במת גופא ובין נגיעה בקבר דהא רבינא שם ביבמות קאמר בנגיעה דמת ודוחק לומר דהא דאמר רבינא או בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור היינו דוקא במת גופא דלשון או בקבר בפשיטות נראה דאנגיעה בקבר קאי וקשה מאוד להוציא הכתוב מפשוטו: ע"כ נלפע"ד דאו בקבר היא כמשמעו קבר ממש ואל תשיבני הא אין לו טומאת קברים דז"א דהא דאין לו טומאת קברים בעכו"ם הואיל ואין מטמאין באוהל הוא רק דאין לו טומאת אבי אבות הטומא' כמו מת עצמו כדין מאהיל על מת ישראל דיש עלי' תורת אבי אבות אבל מ"מ יש על הקבר תורת אב הטומאה משום שהקבר נוגע במת וכל שנוגע במת נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים ואסור לכהן לילך עליהם כמו שאסור לילך ע"ג גולל ודופק. שוב מצאתי סיוע רבה לדברי אלה במראה הפנים בירושלמי בפרק ז' דנזיר בהא דאיתא ר' ינאי אומר או בקבר אפילו נוגע בקבר אדם הראשון דדוקא נקט נוגע כי אינו מטמא באוהל דלא נקרא אדם ע"ש ובאדם הראשון אין לומר דנוגע במת עצמו שהרי בשעת מתן תורה כבר הי' אחר מאה ועשרים שנה שכבר נעשה רקב ע"ש ומשמע התם דר' ינאי לא סבירא לי' הא דבר קפרא אדרבה פליגי בזה דר' ינאי ס"ל דאו בקבר מרבה קבר של אדה"ר ובר קפרא ס"ל דאו בקבר היינו או ברקב א"כ לר' ינאי אין לנו קרא לרבות רקב וע"כ הא דאמר קבר של אדה"ר היינו קבר ממש דאף דהיא כבר נעשה רקב מ"מ הקבר טמא משום שקיבל טומאה מקודם שנעש' רקב ודו"ק והנה כמו שדקדק המרא' הפנים בירושלמי מדנקט נגע בקבר ש"מ אבל באוהל לא כמו כן יש לדקדק במחבר מדנקט לילך עליהם ש"מ דבאוהל אין להחמיר אבל מה אעשה דהש"ך לא כתב כך וגם העולם תופסין דהמחבר מחמיר נמי בטומאת אוהל. אכן שמעתי בפה ממופלג אחד ירא שמים שאינו הולך מביתו כשיש מת נכרי בשכונתו ואמר לי שאביו ג"כ הי' נוהג כן ואביו הי' ג"כ מופלג ויר"ש ומסתמא נהג כן עפ"י הוראת חכם: והנה ראיתי לכ"ת שהביא מ"ש הש"ך בסי' שע"ב דמדאורייתא אינו אסור רק אוהל שהמת בו אבל לא אוהלים שע"י המשכת הטומאה והמג"א חולק עליו דהטור לא מיירי רק בסוף טומאה לצאת דזה הוי רק דרבנן והחת"ס ביו"ד סי' ש"מ תקע מסמורים לדעת המ"א ע"ש ועכ"פ מוחלט אצלם דסוף טומאה לצאת לא אסור רק מדרבנן ולא זכיתי להבין דאיך יפרנסו ש"ס מפורשת בביצ' דף ל"ח ע"א אלא לעולם לא תיפוך וכי לית לי' לר' הושעי' בריר' בדאורייתא בדרבנן אית לי' ומוכח מזה דסוף טומאה לצאת הוי מדאורייתא וראיתי שכבר הרגיש בזה בתויו"ט בפרק ז' במס' אהלות דמש"ס הנ"ל מוכח דסוף טומאה לצאת הוי דאורייתא ע"ש. אמנם כמו כן קשה על רש"י שם בביצה דף י' ע"א ד"ה הכלים טמאים שכתב דחכמים גזרו טומאה כל מקום שהיא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת כו' ע"ש אך כבר אמרתי דיש לומר דכונת רש"י ליישב קושיא של התוס' שם ד"ה ב"ש שהקשו לב"ה איך משכחת לה כשמת בבית ולו פתחים הרב' דכולן טמאים הא איכא למימר לבסוף כשמוציאין בההיא פתח הוברר הדבר מתחלה דסופו לצאת דרך שם וי"ל כגון שעשה פתח חדש כו' א"נ מיירי כשנשאר המת במקומו ע"ש ולפי"ז י"ל דבכה"ג דאיגלאי מלתא למפרע שלא הי' סופו לצאת כלל דרך הפתחים לא הוי רק מדרבנן אבל היכא שבאמת הוציא דרך הפתח מטמא למפרע מה"ת אבל המג"א והחת"ס לא ידעתי ליישבם ואבקש מכ"ת שיעיין בזה גם יחפש בספרים אם יש ישוב לזה כי אנכי נבוך מאוד בזה ואין לי הרבה פנאי לחפש בספרים: סימן כב בדבר השו"ב ר' ישראל בן אהרן שנתקבל לשו"ב בק' מלניצא שנתן קווינויל להה"צ ז"ל מק' וויזניצא בעת שנתקבל ללמוד שחיטות ובדיקות נכתב בלשון הזה איך שמקבל על עצמו בשבועה ובח"ח ובנדר שעד"ר שלא להתיר וע"ד אדומ"ר וע"ד העדים הח"מ אשר חלילה לו לרום ידו לשחוט שום דבר הטעון שחיטה באיזו מקום שנמצא שם איזה אנשים הסרים למשמעת כבוד אדומ"ר מבלי דעתו והסכמתו ובאם יעבור על דעתו אזי תהא שחיטתו אסורה כנבילה וכטרפה וקונם ידו לטביחתו וחלילה לי להנות משו"ב אפילו הנאה כ"ש מכל מה שהפה יכול לדבר ומסיים וכל הנ"ל קראתי בפה ממש וקבלתי עלי באו"ש מרצוני הטוב וכו' ולראי' באתי עה"ח. ושוב נתן קוויטיל שנית כתוב בלשון זה איך שמקבל עלי בח"ח ובשד"א ובנדר עד"ר שחלילה לי לשחוט אפילו עוף בגליל ולא בשום מקום מחסידי אדומ"ר בלתי ידיעת אדומ"ר ובאם שאעבור ע"ז אזי אסור רי לטביחתו ומסיים כ"ז קבלתי