מצפה אריה תנינא חלק א קלב

לא עדיף מכלי איסור ולא נאסר אלא בנ"ט אבל בלא נ"ט לא נאסר דאע"פ שבב"ח בעין אסור אפילו כ"ש מ"מ ע"י קדירה לא דמצד איסור בב"ח הא הוי נ"ט לפגם בקדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא ומחמת איסור גיעולי מדין הא לא עדיף משאר איסורים דבעינן נ"ט דוקא אבל הקושיא שהקשיתי לשיטת הרא"ה בשם הרמב"ן דטע"כ דרבנן וגיעולי נכרים בכל איסורים שבתורה הוי דאורייתא במקומה עומדה דאמאי לא נימא אי חידוש הוא גם בכל איסורי תורה אפילו כ"ש נמי וזהו דבר אשר ראוי לעורר עליו לפי מ"ש למעלה דבאמת כלי מדין לא היה אלא ספק דילמא בישל בה הנכרי בו ביום והא דהצריכה התורה הגעלה הוא מטעם דכשיטעום ירגיש הטעם א"כ זה לא שייך אלא בנ"ט אבל בכ"ש הא לא ירגיש הטעם א"כ שוב מותר מטעם דהוי רק ספק וספק מן התורה לקולא וכיון דהכלי מדין לא הצריכה התורה הגעלה רק בנ"ט שוב אין ראיה מהגעלת כלי מדין לבב"ח בעלמא ומשו"ה שפיר פריך הש"ס בחולין אפילו ליכא נ"ט נמי ודו"ק: עוד הי' לי איזה פלפולים בענין הלז אכן ראיתי שכבר קדמוני כעין זה בספר כסא דהרסנא סי' נ"ט. אך מבוכה אחת יש לי עוד בזה הנה לענין איסור אכילת בב"ח תליא בנ"ט כמבואר בהדיא בגמרא ובמשנה דטיפת חלב אך לענין בישול הא לא שייך לומר נ"ט דקודם שנתבשל הא לא ידעינן מה יהא אחר הבישול אם יהא אחר הבישול בנ"ט או לא על כרחך הא דקאמר' התורה לא תבשל הכי פירוש' כשיעור שיהא בנו"ט ופוק חזי דרך המבשלים של הנכרים כמה דרכם לתת חלב לתוך הבשר אך באמת מוכח מתוך הגמרא דליכא שיעור ברור כמה צריך ליתן בתוך התבשיל לנתינת טעם וכן מבואר שם בר"נ ז"ל שמביא דעת הסוברים דאפילו אי ליכא ס' סמכינן אקפילא ארמאה דבשיעור ס' ודאי שוב ליכא נ"ט ע"ש חזינן דלמטה מששים אין לו שיעור וגם מצד הסברא והדעת נותנת שלא כל הדברים שוים ותליא באיכות הדבר כי יש חלב טוב מפרה בריאה וטובה גם החלב יותר טוב' באיכותה משאר חלב של פרה כחושה וחלושה לכן יותר נותנת טעם חלב מועט של פרה טובה מחלב הרבה של פרה שאינה טובה והאיכות משלים ערך הכמות ולכן קודם הבישול בלתי אפשר לעמוד על בוריה במכוון כמה צריך לנ"ט ואי נימא שלא דיברה התורה בספק רק בודאי א"כ צריך להיות שלא יהא חייב מלקות על הבישול רק אם היה ידוע בשעת שנתן על הכירה לבשל שיהא בנ"ט אבל אם לא היה ברור בשעת מעשה שיהא בנ"ט אף שאחר הבישול נתברר שהי' בנ"ט אינו חייב מלקות תדע דעכצ"ל הכי דאל"כ קשה על הא דפריך הגמרא בחולין דף צ"ז שם מאן טעים ליה למה לא פריך על התורה גופא דכתיב לא תבשל וקי"ל דדרך בישול אסרה תורה מאן טעים ליה אלא ע"כ דעל התורה לא קשה די"ל דבאמת לא חייבתה תורה אלא כשמבשל שיעור גדול כל כך דודאי הוא בנ"ט רק על הברייתא דקתני בנ"ט דמשמע דכל שיש נ"ט אסור פריך מאן טעים ליה: ומעתה יש לדעתי מקום להסתפק אי חייב מלקות בכה"ג שהבירור היה אחר הבישול שהוא בנ"ט ובשעת הבישול לא היה ברור אם היא בנתינת טעם דכעין זה הוי התראת ספק כיון דהספק הוי גם למותרה כמ"ש התוס' בפרק אלו נערות דף ל"ג ואפילו למ"ד דשמיה התראה מ"מ אי מחייבינן מלקות אבב"ח כי האי דהבירור של הנ"ט הוא רק ע"י קפילא ארמאה דאולי רק לענין איסור מהימן ולא לענין מלקות רק יותר אני נבוך בזה לפי מאי דקאמר רב אשי בחולין דף קי"ז ע"ב דלאו של אכילת בב"ח הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א"כ בכה"ג שלא היה ידוע קודם הבישול אי יהא אח"כ בנ"ט ואף דלאחר הבישול נתברר ע"י קפילא ארמאה שיש בו בנ"ט מ"מ כיון דעל הבישול ליכא חיוב מלקות ושוב לא נעשה תועבה ממילא למה יהא חיוב מלקות על האכילה ויש לי הרהורי דברים בזה ועוד חזון למועד אי"ה: סי' כ הנה ראיתי ברמב"ם בפרק ד' מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ב שכתב דשור הנסקל דכתיב לא יאכל את בשרו האיך הי' אפשר לאכול אחר שנסקל והרי הוא נבילה אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה ולכאורה עמדתי ע"ז מה שמדמה שור הנסקל לבהמה טמאה ולמה לא תפס לשון המורגל דנעשה כנבלה או טרפה ונראה לפענ"ד דיצא להרמב"ם מש"ס חולין דף ק"מ ע"א דאיתא התם ת"ש מסיפא טהורות מכלל דאיכא טמאות ומשני רבינא הב"ע בעוף שהרג את הנפש ע"ש הרי ממעט עוף שהרג את הנפש מקרא דכתיב טהורות להכי תפס הרמב"ם ז"ל יותר הלשון דנעשה כבהמה טמאה דכיון דגם קודם גמר דין מדמה הכתוב לטמאה כ"ש לאחר גמר דין אבל קצת קשה לכאורה דאם שור הנסקל לאחר גמר נעשה כבהמה טמאה מנ"ל דעל חלבו יש בו איסור כרת הא חלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה לבד כדאיתא במתניתן שם דף קי"ז ובהדי' איתא בפסחים דף כ"ז ע"ב חלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת אבל לפי"מ דאמרינן בזבחים דף ע' ע"ב דמרבינן מקרא דכל חלב דחלב של שור הנסקל ועגלה ערופה טהור ובהאי קרא גופא כתיב ונכרתה הנפש האוכלת (ויקרא ז') ומשו"ה שפיר ניחא: וארוחנא בזה ליישב מה שראיתי בספר מנחת חינוך בפרשת משפטים סוף מצוה נ"ב שעמד בתמי' למה לא נימא גבי שור הנסקל דסקילתו זהו שחיטתו כמו דאמרינן ביומא דף ס"ד ע"א גבי שעיר המשתלח דחייתו לצוק זהו שחיטתו וכן כתבו בתוס' חולין פ"ב גבי עגלה ערופה דעריפתה זהו שחיטתה ובזבחים דף ק"א ע"ב בתוס' ד"ה ועגלה כתבו דעריפתה מטהרתה מידי נבלה כדאיתא בזבחים בפרק חטאת העוף דף ע' ע"ב ע"ש ולפי מ"ש הרמב"ם ז"ל לדמות שור הנסקל לבהמה טמאה ולפי מ"ש דילפינן מקרא דטהורות מוכח דלא אמרינן סקילתו זהו שחיטתו והנה זה פשוט דמשו"ה גם אחר גמר דין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה גם למ"ד דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה כדאיתא בחולין דף פ"ה ע"ב לא לכל אמר ר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה מודה ר' שמעון שמטהרתה מידי נבלה ותמי' לי בזה שראיתי בר"ן ז"ל בחידושיו לסוף סנהדרין דף קי"ב ד"ה בהמה חציה של עיר הנדחת שכתב ועד כאן לא איבעי' להו אלא אם תהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה למ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה כו' ע"ש משמע דלמאן דסבר לא שמה שחיטה פשיטא דבהמה של עיר הנדחת אינה מטהרת מידי נבלה וזה תמוה דאיך תליא דבר זה בפלוגתא דר' שמעון ורבנן אי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה או לא שמה שחיטה דבזה כו"ע מודים דשחיטת בהמה אף שאסורה מ"מ מטהרת מידי נבלה רק בעיר הנדחת מיבעי' לי' לרב חסדא משום] דכתיב לפי חרב וצע"ג: