מצפה אריה תנינא חלק א יב

הפסוק ואדוני זקן מכל מעפראות שיש לך אי אתה מצוה אותי אלא על זו אמר לה שאותה לבשתי ביום שנתמניתי זקן. וי"א סודר שמעטף ראשו ע"ש ולפירושו הא' לא הי' על ראשן רק מלבוש אחד וזהו נקרא בזמניהם כובע. ובאמת יש נ"מ לדינא אם מותר לשאת בשבת דהא איתא בשבת דף נ"ט ע"ב תרי המייני קאמרת וכתב רש"י הא ודאי משאוי הוא והביא ראיה ממה דלא חשיב שם במתניתין רק חד חגורה. דאי שני חגורות שרי נמני התם תרי וע"ש בתו' ד"ה תרי ועי' בשו"ע או"ח סי' ש"א סעיף ל"ו בהגה"ה ומותר לשאת שני כובעים זה על זה א"ז ע"ש. ולפי הנ"ל תליא בשני הפירושים הנ"ל של מעפורת ודו"ק: סימן ג הנה בר"ה ט"ז ע"ב איתא ואמר ר' יצחק חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר (מלכים ב' ד') מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת מכלל דבחודש ושבת איבעי' לה למיזל ובסוכה דף כ"ז ע"ב איתא ת"ר מעשה בר' אלעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר רבו ברגל א"ל אלעאי אינך משובתי הרגל שהי' ר"א אומר משבח אני את העצלנים שאינם יוצאין מבתיהן ברגל דכתיב (דברים י"ד) ושמחת אתה וביתך ופריך הש"ס איני והאמר ר"י מניין שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע כו' מכלל דבחודש ושבת מחייב איניש לאקבולי אפי רבי' ברגל לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה הא דלא אזיל ואתי ביומיה וע"ש ברש"י, והרמב"ם ז"ל בפ' ה' מהל' ת"ת הלכה ז' הביא הך דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל ולא חילק בין אזיל ואתי ביומיה לבין לא אזיל ואתי ביומיה. והכ"מ כתב דמשמע התם דדוקא ר' אליעזר הוה ס"ל הכי ולכך כתב סתם ע"ש ועיין בל"מ: ונראה לפענ"ד די"ל דלכאורה קשה למה הי' ר' אליעזר ברגל בביתו עלה לירושלים לראות פנים בגזרה ולהביא קרבנותיו וי"ל דמעשה זו הי' אחר חורבן בית המקדש. אולם הנוב"ת חלק או"ח סי' צ"ד העלה בישוב מה שלא הביא הטור הך דינא דר"י דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל משום דאינו נוהג אלא בזמן שביהמ"ק הי' קיים ע"ש. א"כ שוב קשה אמאי לא עלה לרגל ותירוצי התוס' פסחים דף ג' ע"ב ד"ה מאלי' על ריב"ב שלא עלה לרגל שלא הי' לו קרקע ל"ש אצל ר' אליעזר שהי' לו כרם רבעי כדאיתא בביצה דף ו' וגם הי' דר בלוד קרוב לירושלים. וגם כמו כן יש להקשות למה לא עלה ר' אלעאי לירושלים. ונ"ל דר' אליעזר לא עלה לרגל מפני שהי' מנודה כדאיתא בפ' הזהב דף נ"ט ע"ב ובכמה מקומות בש"ס איתא שמותי הוא ע"ש בתוס'. ובמו"ק דף ט"ו ע"ב קא מבעיא לי' להש"ס אי מנודה משלח קרבנותיו ולא איפשטא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ב' מהל' ב"מ דהלכה זו היא ספיקא דדינא ע"ש ומשמע דעכ"פ אינו יכול להביא בעצמו קרבנותיו ולא לכנוס בעזרה מדקא מיבעי' רק אי משלח קרבנותיו כמו גבי מצורע דקא מיבעיא לי' אי משלח קרבנותיו אבל פשיטא דאינו ראוי לביאה וכן פשיט הש"ס התם מר"ש דאמר דכל שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה אבל אדרבה מדפשיט גבי מצורע ולא פשיט גבי מנודה מוכח דגבי מנודה האיבעיא היא אי רשאי גם לכנוס בעזרה. אבל י"ל דמצינו כמה פעמים בש"ס דשקיל וטרי והי' יכול לשנויי ולא קא משני אלא לבסוף וקאי על כל השקלא וטריא דמעיקרא אבל מהרמב"ם מוכח דלא ס"ל הכי שהרי במצורע פסק דאינו משלח קרבנותיו משום שאינו בביאה ובמנודה פסק דקאי בספק. ונראה דתליא זה בזה דאי משלח קרבנותיו מותר לו לכנוס בעזרה: אבל מ"מ שפיר ניחא דהנה בחגיגה דף ו' ע"ב איתא ר' אליעזר אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים (עמוס ה') הזבחים ועולות הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הם הקריבו וכתב רש"י ז"ל לפי שנזופים הי' ע"ש ועיין במ"ל הל' תמידים פרק א' הלכה א' שעורר מזה על מה דאיבעיא לן במ"ק אי מנודה משלח קרבנותיו אמאי לא פשיט הש"ס מש"ס דחגיגה הנ"ל והניח בצ"ע ועיין מ"א שם בחגיגה דסוגיא דמו"ק אזלא אליבא דר' ישמעאל בחולין דף ט"ז ע"ב דבמדבר הי' נאסר להם בשר תאוה וא"כ הי' מקריבים שלמים כדי לאכול הבשר עכ"פ ר' אליעזר לשיטתיה שפיר ניחא מה שלא עלה לרגל מחמת שהי' מנודה וכנ"ל, ומטעם זה גם ר' אלעאי לא עלה לרגל משום שהי' חייב לקבל פני רבו ברגל ומורא רבו כמורא שמים. ובירושלמי עירובין פרק ה' הלכה א' איתא כל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה יליף לה מקרא (שמות ל"ג) והי' כל מבקש ד' כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ד'. ע"ש ומעתה כפי האמור אתי שפיר מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל שינוי' דהש"ס לחלק בין אזיל ואתי ביומי' בין לא כו' משום דבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו כל ישראל בירושלים ושם הי' מקבלין פני רבם ול"ש כל זה רק בגוונא שהי' הרב בביתו ולא עלה לרגל ומילתא דל"ש היא וע"כ השמיט זה: והנה עוד יש לאלקי מילין בהלכה זו שתמהו על הש"ס שמתחיל ברגל ומסיים בחודש ושבת. והנו"ב שם הביא שכבר העיר בזה הריטב"א ז"ל והע"י וכתב וכל דבריהם דחוקים. עוד כתב לעורר מקדושין דף ל"ג אמר איבו אמר ר' ינאי אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים כו' ומעתה גם לקבל פני רבו אי אפשר לחייב בכל שבת ור"ח דא"כ יהא כבודו גדול מכבוד שמים שלכבוד השכינה אינו הולך רק בג' רגלים ולקבל פני רבו הולך כמה זימני בשתא ע"ש. והנה במחכ"ת אשתמיטתי' לי' מה דאיתא בחגיגה דף ה' ע"ב דר' יעקב איש כפר חיטיא הוה מקבל אפי' רבי' כל יומא ע"ש וגם מה שהקשה דא"כ יהא כבוד רבו יותר מכבוד שמים לא קשיא לפי הירושלמי הנ"ל דקבלת פני רבו הוא כקבלת פני השכינה וכן קבלו פני משה בכל עת מטעם דהוה כקבלת פני שכינה אבל דעתי קצרה מהבין פשט מאמר ר' יצחק איך יליף דחייב לקבל פני רבו ברגל מהשונמית שהלכה לאלישע וכי אשה היא מחוייבת לקבל פני הרב הלא אפילו בראיית פנים בעזרה ברגל לפי מה שכתבו התוס' בריש חגיגה איפלגי בזה ש"ס דידן עם ש"ס דירושלמי דש"ס דידן ס"ל דפטורא והירושלמי ס"ל דחייבים דנשים חייבות בראיית פנים בעזרה ורק מקרבנות פטורים ע"ש. ואיך יתכן שיהיו נשים חייבות בראית פני הרב: ואשר האיר ד' את עיני בזה לדקדק בלשון הש"ס בר"ה דאיתא מכלל דבחודש ושבת איבעי' לה למיזל ולא כמו דאיתא בסוכה מכלל דחודש ושבת מחייב איניש לאקבולי פני רבי' ובש"ס ר"ה היא עיקר מימרא דר' יצחק ובסוכה הביא הגמרא מימרא זו רק דשקיל וטרי בזה. ונ"ל דיש לפרש בר"ה על אופן אחר דאשה ודאי איכה מחוייבת לקבל פני הרב לא בחודש ולא בשבת אף לא ברגל רק כשיש לה איזה דבר לשאול או לבקש היא הולכת אל הרב והיא הלכה אל הנביא אלישע לפעמים בעת שהיתה צריכה אליו בחודש ושבת מפני שאז היא פנויה ואינה עושית מלאכה כמבואר באו"ח הלכות ראש חודש סי' תי"ז וכך פירושו דר' יצחק יליף מדקאמר לה מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת ש"מ דהכי קאמר לה דאם יש לה דבר לילך אל הנביא יותר נכון שתלך אליו בחודש או בשבת כי כן היתה רגילה לילך אליו כשהיתה צריכה אליו ולמה לא הזכיר יו"ט מוכח דלא נכון שתלך היא אל הנביא ביו"ט מחמת שביו"ט הזמן שהבעל הי' הולך אל הנביא