מצפה אריה תנינא חלק א קיח

ובסעיף ב' גבי נטלה שלחופית ליכא הגהת הרמ"א כלל ע"כ כתבתי בצד השו"ע שזהו טעות הדפוס ומקומו של סוף הגה"ה והכי נהוג להטריף אפילו בניקב הוא אחר סעיף ב' אמנם בעמדי כעת בהאי ענינא ועיינתי בפליתי ראיתי ששם בפנים נדפס והכי נהוג להטריף אחר סעיף ב' כמו בכל השו"ע אמנם הוא ז"ל כתב בכרתי בזה הלשון (אפי' בניקב) ניקב כיס השתן אין להוסיף על טריפות ואין זה שלחופית שמי שתן מקוים לה. עכ"ל ועמדתי משתומם שאיך ציין אדברי הרמ"א כך הלא אדרב' הרמ"א ז"ל אוסר ניקב כיס השתן ואיך כתב הוא ז"ל ניקב כיס השתן אין להוסיף על הטריפות ע"כ אני חושב שלפני הגאון ז"ל הי' יו"ד מדפוס פיורדא הנ"ל והי' נדפס הגה"ה זו בסעיף א' וקאי על ניקב האם אבל בניקב כיס השתן לא הגיה הרמ"א כלל ע"כ התיר הוא ז"ל ניקב כיס השתן אך גם זה קשה מאוד דלמה נתיר בניקב כיס השתן יותר מאלו ניקב האם ואולי דגבי אם דהוזכר בש"ס דניטל כשר דקדקו דניקב טרפ' אבל כיס השתן דלא מוזכר כלל בש"ס אין להוסיף על הטריפות וצ"ע אח"כ ראיתי אשר ביו"ד עם פירוש הגאון מווילנא ז"ל דפוס הוראדנא משנת תק"ס נדפס גירסא אחרת דבסעיף א' בניטל האם אין שום הגה"ה כלל וכל הגהת הרמ"א וכל שכן ניקב עד סוף בסעיף ב' ומביאורו של הגאון ז"ל נראה שזהו טעות הדפוס שהוא ז"ל סידר ביאורו שלו על הסדר שבכל יו"ד שלפנינו ותמי' לי שלא הרגישו בזה המחברים האחרונים: והנה ראיתי בספר כרתי ופליתי בסי' מ"ה שכתב להביא ראי' שאם נבראת חסר האם כשר' מהא דאיתא ביבמות דף ס"ד שרה אמנו אילונית היתה דכתיב ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפילו בית ולד לא הי' לה ושרה לא היתה טרפ' ע"ש סבר הגאון ז"ל דפיורש' שלא הי' לה בית ולד היינו שנחסר' האם שלה ותמהני מאוד איך אפשר דבר זה הא מקרא מלא הוא חדל להיות לשרה אורח כנשים ופי' חדל שפסק ממנה וכן כתב רש"י שם בחומש בהדיא אלמא דהי' לה מקודם וסת ככל הנשים ובודאי בלי אם אי אפשר להיות וסת שהרי הרם נדה כנוס בתוך האם כמו שכתב בעל הערוך ערך אם בשם מד"ר פ' ויקרא אמה של אשה לעולם מלא דם ע"ש אלא ע"כ שהי' לה אם אלא שלא הי' לה בית אם שתהא ראוי' לילד והי' נקמט או שאר קלקול שעי"ז נתעכב העיבור אבל מ"מ לא הית' נבראת בלא אם ושגגה גדול' לפע"ד אחרי בקשת הסליח' מאת הגאון ז"ל: אך ראיית הגאון ז"ל יש לקיים ממד"ר בראשית פ' ס"ג סד"ר תולדות כי עקרה היא ר' יודן בשם ר"ל עיקר מטרין לא הוה לה וגלף לה הקב"ה עיקר מטרין ומטרין היא האם עיין ערוך מטר שהביא המדרש הלזה והביא פסיקתא דזכור כשהוא יוצא ממעי אמו חותך מטרין שלה שלא תלד ולפי המדרש לא הי' לרבקה אם ובודאי לא הי' לה וסת כלל ולפ"ז נ"ל לקיים ראית הגאון בעל כו"פ ז"ל מרבקה אבל לא משרה ודו"ק: סימן יא ביור"ד סי' ב' סעיף י' התחיל פסול לשחוט וגמר הכשר כו' פסולה בד"א שהתחיל הפסול בדבר שעוש' אותה נביל' כגון בושט והביא הטו"ז בס"ק י"ד מה שהקש' הב"ח ארשב"א דנקט כגון עכו"ם או מין או כותי והלא בפ"ק דחולין אמרינן דסתם מחשבת מין לעכו"ם במעשה כל דהו נמי אסור אפילו בהנאה אפי' התחיל בדבר שאין עושה נביל' ולא אשכח פירוקא בדבר וכתב הטו"ז ולא ידענא שום קושיא בזה דהרי פסק הרמב"ם פ"ח מהלכות עכו"ם כו' דאפילו בשוחט לא נאסר' אלא בשוחט סימן אחד והיינו מעש' כל דהו שאמרו בפרק השוחט דף מ' ואפילו מאי דבעי למימר התם דילפינן מדעולא דאפילו מעשה כל דהו אוסר היינו עכ"פ במידי שעושה נביל' כו' ע"ש שהאריך בזה ועיין בנקודת הכסף שהשיג ע"ז וכתב כל דבריו תמוהין דהא בהדיא מוכח בש"ס שם דאפי' בכל דהו דקנה פסול בשוחט לע"ז דאל"כ לא הוה פריך מידי כו' וגם לא הוה צריך לשנויי התם כשהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כו' הא אפילו לא הי' חצי קנה פגום ג"כ לא נאסר עד שיגמור לשחוט כל הסימן או רובו ע"ש ורבים מהאחרונים נלאו לישב דברי הטו"ז עי' בכרתי ופלתי שם. ולפענ"ד נראה הדבר בפשיטות שדברי הטו"ז המה נכונים מאוד בטעמם ואדרב' פליאה דעת נשגבה ממני דעת הכרתי ופלתי והאחרונים הנ"ל הא בחולין דף כ"ט פליגי ר' יוחנן ור"ל דר"י סבר ישנה לשחיט' מתחלה ועד סוף ור"ל סבר אינה לשחיט' אלא לבסוף וקאמר התם הש"ס דפליגי בשחט סי' אחד בחוץ וסי' אחד בפנים דלמ"ד ישנו לשחיט' מתחלה ועד סוף מחייב ולר"ל דסבר אינה לשחיט' אלא לבסוף לא מחייב ואח"כ מסיק הש"ס התם דנתקלקלה בשחיט' קאמרת שאני התם דאיגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל ועי' רש"י בסוגיא דרבוצה שם בחולין גופא שכתב בהא דפריך הש"ס מכי שחט בה פורתא אסרה וז"ל דכי אמרינן סימן אחד מחייב הני מילי היכי דגמר לשחיט' בעודה קדשים כו' אבל הכא דסי' שני לא אשתחיט כלל וחיתוך עפרא בעלמא היא דאפילו למ"ד ישנ' לשחיט' מתחלה ועד סוף מ"מ זה אינו אלא כשגמר השחיט' ע"כ ע"ש ומעתה נראה לפענ"ד דיש לפרש דעת הרמב"ם בשוחט לע"ז נמי על דרך זה וז"ל שם בפ"ח מהלכות עכו"ם אבל עשה בה מעשה כל שהיא אסרה כיצד כגון ששחט בה סימן לע"ז עכ"ל שסבר דכיון דמבואר בסנהדרין דף ס' ע"ב (וברמב"ם פרך ג' מהל' ע"ז) דבעובד ע"ז בעינן שיהי' כעין עבודת פנים ולהכי יש לומר דכמו בעבודת פנים אמרינן ישנ' לשחיט' מתחלה ועד סוף כן הוא בעובד לע"ז נמי אמרינן הכי דכי גמר לשחוט סימן אחד לע"ז אז איגלאי מלתא למפרע דחשיב עבוד' ונאסרה בפורתא קמא אבל כשלא נגמר השחיט' לע"ז אלא שחט מקצת מן הקנה לע"ז וגמר הכשר לא חשיב כלל עבודה ואינו חייב משום עובד ע"ז וגם לא נאסר כלל ואע"ג דמצד דהוי דבר שאינו שלו סגי במעש' דכל דהו מ"מ בכה"ג דלא מהני לאסור אפילו כשהיא שלו משום דלא חשיב עובד ע"ז כלל פשיטא דלא עדיף מה שהיא אינה שלו יותר מאלו הי' שלו: ובזה יש מקום ליישב קושית הכרתי ופלתי בסי' כ"א דרב אדא בר אהב' דסבר התם בחולין דאדם אוסר דבר שאינו שלו ותקשה נמי לדידי' הך ברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז כו' מכי שחט בה פורתא אסר' כו' ולדידי' אי אפשר לשנויי דמיירי שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כמו דמשני התם הש"ס אליבא דרב הונא דהא איהו סבירא לי' דבעוף ושט ולא קנה ע"ש וכפי הנ"ל ניחא דהש"ס שקיל וטרי מהך ברייתא דהשוחט חטאת בשבת וכו' רק אי נימא דישנ' לשחיט' מתחלה ועד סוף ולדידי' אמרינן איגלאי מלתא למפרע דמכי שחט בה פורתא אסר' ואידך מחתך בעפר בעלמא הוא אבל רב אדא ע"כ יסבור דאינה לשחיט' אלא לבסוף ולא קשה כלל מהברייתא דכיון דכל זמן שלא גמר הסימן לא הוי עבוד' ולא נאסר כלל עד גמר הסימן ואז תרווייהו בהדי הדדי קא אתי ודו"ק: והכרתי פלתי שם כתב בישוב קושית הב"ח על הרשב"א וז"ל ולא קשה מידי דמיירי דנפל סכין מן מין שלא במתכוין ושחט ואין כאן מחשבת עכו"ם לע"ז אבל