מצפה אריה תנינא חלק א קיב

ועדיין יין לא בא וב"ה אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום וכו' וקאמר התם בגמרא וכ"ת התם תרתי ע"ש מבואר התם דב"ש תרי טעמי סבירי להו חדא דיום גורם ליין. ועוד דיום קודם. ומוכח ג"כ דאפילו אלו הוי היין קודם מ"מ כיון שהיום גורם ליין שיבוא יש קדימה להיום והכא נמי כיון דאיסור זרות גורם וכן שבת וזרות וטומאה וזרות שעיקר האיסור בא ע"י איסור זרות אין בכחם לעכב לאיסור זרות מלחול ומשו"ה כיון דעכ"פ איסור זרות חל עליה שוב אמרינן מיגו דחל האיסור זרות חל נמי איסור נבילה או שבת כו' ויש לי עוד הרהורי דברים בזה לפי הנ"ל בסוגיא דיבמות אולם לא באו אצלי בכור הבחינה: ומה שכתב בישוב דברי רש"י ז"ל בשבועות דף כ"ד דסובר דהא דפוטר ר"ש באוכל נבילה ביוה"כ מיירי אפילו בנתנבלה ביוה"כ והתוס' הקשו דבכה"ג הוי ב"א ע"ש ותירץ מעלתו ג"כ עפ"י דברי הריטב"א שהבאתי למעלה וכתב דנבילה על יוה"כ חל מטעם דנבילה בכזית ויוה"כ בככותבת וכיון דאיסור מצי לחול על איסור יוה"כ גם כשבאו בב"א לא שייך לומר הי מינייהו מפקת ולכן חל נבילה ולא יוה"כ עכ"ד מעלתו הנה היה אפשר לדחות דר"ש לשיטתו הא סבירא ליה כ"ש למלקות וא"כ יוכל להיות דלדידיה גם ביוה"כ חייב מלקות אכל שהוא כיון דלמלקות לא בעינן שוב שיעור ואף שהשעה"מ בה' איסורי ביאה כתב שמהריטב"א משמע דביוהכ"פ גם לר"ש בעינן שיעור כותבות מ"מ הא הביא מפורש שבריטב"א מבואר בהדיא דאין איסור נבילה מצי לחול על איסור יוה"כ ותמה על הריטב"א למה לא תיחול איסור נבילה על יוה"כ הא נבילה חייב לר"ש בכ"ש ויוה"כ הוא בככותבת ע"ש ובאמת הוא תמי' גדולה וצ"ל דסבירא ליה לריטב"א דאין איסור חל על חצי שיעור: אבל לפענ"ד לישב באופן אחר דהנה צריך להבין מאיזה טעם חל איסור על חצי שיעור כיון שהוא אסור מה"ת. ונראה די"ל הטעם הוא לפי דמוקיינן בסוגיא ביבמות דאף דאין איסור חל על איסור היינו רק לענין לחייבו שתים אבל מ"מ לענין לקוברו בין רשעים גמורים שניהם חלין והטעם עכצ"ל דשם איסור חל על איסור ורק לענין החיוב אין בכחו לחול על חיוב אחר ולהכי י"ל נמי דעל חצי שיעור שפיר חל כיון דחזינן דאין בכח האיסורין בלי חיוב לעכב זה את זה ואפילו חיוב אינו יכול לעכב את שם האיסור מלחול כל שכן שאין לשם איסור לעכב את שם האיסור השני מלחול וממילא כיון דאין בכח שם האיסור לעכב שם האיסור השני מלחול דאיסורין אין מעכבין זא"ז ממילא שפיר יכול החיוב מהאיסור השני לחול משום דעם האיסור חל נמי החיוב דעל החיוב אין שום דבר שיעכב אותו דהא בהאיסור הראשון אין שום חיוב כלל. וזהו הטעם דכתב דשבועה חל על חצי שיעור והבן. ומעתה כ"ז אינו אלא לפי דקי"ל ביבמות דאיסור חל על איסור לענין לקוברו בין רשעים גמורים אבל לר' שמעון דסבירא ליה התם בסוגייא דיבמות דאף לענין לקוברו בין רשעים גמורים אינו חייב אלא אחת חזינין דסבירא ליה דאף שם האיסור לא מצי לחול כלל ממילא לדידיה י"ל נמי דעל חצי שיעור ג"כ אינו חל ודו"ק ולפ"ז שפיר ניחא דלר"ש לשיטתו אינו חל נבילה על יוה"כ ודו"ק: סימן ד' הנה ראיתי בספר מנחת חינוך בפ' אמור במצוה שלא יאכל זר תרומה שכתב דאם בת כהן נתאלמנה או נתגרשה מישראל ויש לה זרע מבעלה ישראל דאינה אוכלת בתרומה דמקרא מלא הוא ובת כהן כי תהי' לאיש זר כו' וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כו' מ"מ נ"ל דאם אכלה אפשר דאין בה חיוב מיתה ולא מלקות דזה הוה רק לאו הבא מכלל עשה אם אין לה בנים שבה ואם יש לה אינה שבה ואפשר לומר דהדרא לאיסורא קמא דאם אוכלת חייבת מיתה כדין זר ע"ש. ולפענ"ד יש להוכיח מש"ס יבמות ס"ט ע"ב דהיא חשובה כזרה גמורה דפרכינן התם אמתניתן דקתני ישראל הבא על בת כהן תאכל בתרומה ליחוש שמא עיברה מהא דתניא הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד ותו פריך והתניא בת כהן שנישאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה מיד ע"ש. ואם איתא דבת כהן שיש לה זרע מישראל היא בעשה מאי פריך הא בהרי זה גיטך מיירי בבת ישראל שנשאת לכהן דאוכלת בשביל בעלה כהן מחמת שהיא קנין כספו כדאיתא בריש פרק אלמנה לכ"ג ביבמות דף ס"ו ע"ב וכשגרשה בעלה כהן שוב לא הוה קנין כספו והיא זרה גמורה ופשיטא דאיכא גבה בתרומה חיוב מיתה וספק חיוב מיתה יש להחמיר משא"כ בת כהן כשיש לה זרע מישראל יש בה רק עשה קיל יותר ואזלינן בספיקא לקולא ועי' בב"מ נ"ו ע"א דאיתא ור"ש לא שפיר קא מותיב לי' דקאמרי אינהו מיתה ומותיב רב ששת לאו עי"ש א"כ כ"ש דאין למיתיב מאיסור עשה על איסור מיתה וע"ש דהש"ס שקיל וטרי לשנויי ומדלא משני הכי מוכח דבת כהן שיש לה זרע מישראל היא אסורה בתרומה וחיוב מיתה איכא ודו"ק: סי' ה' בחולין דף נ' ע"ב תוס' ד"ה מחט שנמצא שכתבו שם בתוך דבריהם וז"ל והא דקאמר מצד ועוד כשרה בעובי בית הכוסות צריך לפרש אותו צד אחד מבפנים כלפי הרעי דאי אחר שבחוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב כלל אלא שנמצא מעט בחלל הגוף טריפה דאמר נקובי נקוב ואתי עכ"ל ע"ש. והנה כבר תמהו על זה דמאי שייכות לדברים אלו הכא ולדעתי נראה לפרש כונתם דבאמת הי' אפשר לומר דלעולם מיירי בהאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף ומ"מ אנן לומר דלא בא המחט מבחוץ אלא דרך פנים ואין להקשות דא"כ הא ע"כ ניקב גם צד הפנים והוי לי' נקב משני צדדים דז"א די"ל דכיון דאין אנו רואין נקב בצד הפנים אנן אמרינן דלאחר שיצא מצד הפנים לצד החוץ דהיינו קודם שהגיע לסוף כל עוביו נתרפא הנקב מצד הפנים דהנה זה פשוט מאוד דהא דקיימ"ל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום זה אינו אלא אם נעשה הקרום אחר שכבר הי' טריפה מקודם אבל אם כל שנתרפא קודם שנגמר הטריפות שפיר מהני האי בריאות' וסברא זו כתב הפרמ"ג בסי' מ"ח לענין אם ניקב עור אחד של הושט ונתרפא ואח"כ ניקב עור השני דכל שנתרפא העור הראשון קודם שניקב השני שפיר מהני ע"ש וע' בספר בית הלוי חלק שני סי' י"ט שהאריך בזה וכן פשיטא דכמו כן נמי הכא הוי דאם ניקב צד אחד ונתרפא ואח"כ ניקב צד השני דלא הוי אלא כמו צד אחד דכשירה וא"כ לפי"ז הי' שפיר אפשר לומר דמיירי נמי שנמצא המחט בצד שבחוץ ומ"מ כשרה דתלינן דאתי דרך הושט ודרך פנים של בית הכוסות אך המחט אתי לכאן מעט מעט וקודם שהגיע לקצה השני נתרפא הקצה שבצד הפנים ומשו"ה כשרה ולהכי איצטריך התוס' לאקדומי מאי דכתבו התם מקודם דגבי המסס אפילו מצד אחד שלא ניקב מעבר לעבר טריפה וכתבו עוד ואפילו את"ל דאין סברא שיהי' טרפה הואיל ולא ניקב אלא חצי עור מצינו למימר דכולא ניקב וחיישינן שמא הבריא ע"ש: ומעתה לפי"ז דכל היכי דאיכא ריעותא אנן לא תלינן לקולא אלא אדרבה חיישינן לחומרא דשמא הבריא אחרי שכבר הי' טריפה מקודם א"כ פשיטא דבבה"כ אם נמצא המחט בצד שמבחוץ כלפי החלל דטריפה דכיון דבכה"ג ברור הדבר שהי' ניקב גם בצד שבפנים ומשם בא המחט לצד השני יש לנו לחוש שמא הי' הנקב משני הצדדים