מצפה אריה תנינא חלק א קב

ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים כו' ע"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ז' מה' חמץ ומצה הלכה ה' ועלה על לבי להסתפק אם בפסח שני נמי צריכים לומר שלשה דברים אלו או רק בפסח ראשון והנה בפסחים דף צ"ה ע"א קא חשיב במתניתין מה בין פסח ראשון לפסח שני ולא קא קתני חילוק בזה דבפסח ראשון צ"ל הני שלשה דברים ובפ"ש אין צריכים לומר יש להוכיח דבזה הם שוים ואולי הוא בכלל מה דתני הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו אבל יש להביא ראיה מפסחים דף פ"ט ע"א בסוגיא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם דפריך הש"ס התם ניתי כל חד מינייהו פסח ונימא אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא נהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא נהוי שלמים כו' דשקיל וטרי בזה. וכ"ז בפסח שני ואם צריך לומר פסח זה שאנו אוכלין אותו על שום שפסח המקום כו' במצרים מה פריך הא דבר זה אי אפשר דמחזי כשיקרא דהא כמו כן אית' בב"ב דף פ"א ע"ב גבי ספק בכורים דאמרינן מביא ואינו קורא ופריך ודילמא בכורים נינהו ובעי' קרייה ומשני קרייה לא מעכבא ובדף פ"ב ע"א אית' א"ל רב אחא ברי' דרב אויא לרב אשי מכדי פסוקי נינהו א"ל משום דמחזי כשקרא ע"ש. כ"ש הכא מספיקא ליכא למימר פסח זה שאנו אוכלים דאולי לאו פסח הוא והוי שיקרא והכא האמירה מעכבא דהא אם לא אמר לא יצא ידי חובתו אלא מזה מוכח דבפ"ש אין צריך לומר הג' דברים הללו: ועפ"ז יש ליישב קושי' הצל"ח שם בסוגי' דלמה קאמר דפטורים מלעשות פ"ש ולא קאמר דפטורין מפסח ראשון אם יש שהות עוד בו ביום לעשות ולפי הנ"ל ניחא דלא מיבעי' קאמר דבפסח ראשון פשיטא דפטור דאינו יכול להביא על תנאי להתנות בשלמים דהא מספיקא לא מצי למימר הג' דברים. אבל פסח שני דפטור מלומר הג' דברי' הוי אמינא דמביא ומתני בשלמים קמ"ל דפטור. אבל אין להקשות הא פסח שני ג"כ טעון הלל בעשייתו כדאית' התם במתניתין ואם מביא ומתני א"א לומר הלל דמחזי כשיקרא דזה לא קשה כלל דבפסחים דף קי"ז איתא דנביאים שביניהם תיקנו לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק כו' א"כ אפילו אם הוא שלמים יש לומר הלל וז"פ: והנה הרמב"ם ז"ל שם מסיים ודברים הללו כולם נקראים הגדה ומצות הגדה כתב הוא ז"ל שם הלכה א' מצות עשה של תורה לספר ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ע"ש א"כ בפ"ש דליכא מצות עשה לומר הגדה פטור נמי מלומר שלשה דברים הללו: והנה בגמרא איתא התם אמר רבא מצה צריך להגביה ומרור צריך להגביה ובשר אין צריך להגביה וכתב רש"י ד"ה צריך להגביה כשהוא אומר מצה זו שאנו אוכלין כו' כראה מזה דבזמן שבהמ"ק הי' קיים גם פסח צריך להגביה ולומר פסח זה שאנו אוכלין וכן כתב הרמב"ם בפ' ח' הלכה ד' ומחזיר השולחן לפניו ואומר פסח זה שאנו אוכלים על שום שפסח המקום כו' ובזה"ז אומר פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבהמ"ק הי' קיים ע"ש ומשמע דמי שלא עשה פסח כגון טמא או שהי' בדרך רחוקה וכדומה לא אמר הג' דברים ועי' ברשב"ם בד"ה שלשה דברים הללו שלא פירש טעמו א"כ מי שאינו אוכל פסח אין לו לפרש הטעם ואולי י"ל דגם מי שלא עשה פסח אמר הג' דברים אך לא אמר פסח זה אלא סתם פסח שאנו אוכלים וקאי על כלל ישראל כמו שמצינו בתענית ציבור ש"ץ שאינו מתענה דדעת הטור דיכול לומר ביום תעניתנו דקאמר על הכלל ודעת רבינו נתן והאבודרהם דאינו יכול לומר ביום תעניתנו כיון שהוא אינו מתענה ע"ש ה"ה הכא וצ"ע: ובהדי דעסיקנא בזה ראיתי שהרמב"ם ז"ל שם בפ' ז' ובפ' ח' הקדים אמירת מרור זה שאנו אוכלים לאמירת מצה זו שאנו אוכלים ע"ש ואנכי לא אדע טעם הקדמה זו אי משום המאורע דוימררו את חייהם הי' קודם הגאולה הי' לי' להקדים מרור לפסח ג"כ ועוד הא במתניתין איתא מצה קודם מרור וצע"ג: סימן סב הנה המג"א בסי' ש"ו ס"ק י"ג כתב דהא דשרי ליתן אתרוג ביו"ט לברך משום כיון שמחזירו שרי וקשה לי עפ"י מה דאיתא בתוס' קידושין דף ו' ע"ב ד"ה לא החזירו לא יצא שהקשו אמאי לא יצא הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ובגיטין דף ע"ה אמרינן דלא מהני תנאי ומעשה בדבר אחד וי"ל התם לא הוה מסקנא הכי ואיכא שינויי אחרינא א"נ י"ל הא דלא מהני היינו כששניהם סותרים זה את זה כו' אבל הכא סבר דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ע"ש. ולפי תירוצם הראשון משמע דהך מ"ד דסבר דכל תנאי ומעשה בדבר אחד אפילו אי אמרינן דע"מ כאומר מעכשיו דמי או אפילו הוא אומר בפירוש מעכשיו ג"כ תנאי בטל ומעשה קיים איך משני הך עובדא דרבן גמליאל וזקנים דאיתא בסוכה דף מ' שנתן ר"ג לזקנים לברך ביו"ט דעכצ"ל שנתן להם במתנה גמור' לא ע"מ להחזיר וביו"ט אסור ליתן מתנה גמורה לדעת המג"א ואיך נתן ר"ג לזקנים ביו"ט אתרוג שלו לברך וביותר קשה לדעת המרדכי דס"ל דבמקח שנעשה בשבת ויו"ט גם בדיעבד לא מהני וכן הקשה בספר המקנה ותירץ ג"כ כהמג"א אבל לדידי קשה לי דאכתי לא ניחא למ"ד דתנאי ומעשה בדבר אחד לא מהני בשום אופן וכנ"ל: ומתחלה עלה על לבי די"ל דהטעם דאף בדיעבד לא מהני לדעת המרדכי או להחולקים דלכתחלה זהו מחמת האיסור שעוברים המקנה והקונה לחלל שבת ויו"ט ע"י המקח שהמה עושים זה לא שייך בכה"ג שהמה עושים המקח ע"מ להחזיר א"כ מצדם ליכא חילול שבת ויו"ט רק מצד חק התור' בטל התנאי מפני שהתנו תנאי ומעש' בדבר אחד עכ"פ אין האיסור מצדם רק מפאת חק התור' ומשו"ה שרי במתנה ע"מ להחזיר דהמה לא עבדי איסורא כלל ויותר מזה כתבו התוס' בשבת דף ד' ע"א ד"ה קודם כיון שמניח מלרדות מפני שאנו אוסרין לו לא מחייב ע"ש כ"ש הכא שהאיסור נעשה עפ"י חק התורה אעפ"י שהקנין הוא האיסור: אמנם התבוננתי דיש לדמות ענין זה להא דאית' בב"מ דף ק"ב ע"א בהא דמשני הש"ס התם אפי' תימא דנפלה לחצרו כל היכי דאיהו מצי זכי לי' חצרו נמי זכיא לי' וכל היכי דאיהו לא מצי זכי לי' חצרו נמי לא זכיא לי' וכתב בשטמ"ק פירוש אפילו מדעתו ורצונו ובגניבה לחוד הוא דרבי רחמנא שיתחייב כפל ע"י חצרו ויש שפירש דהכא לא זכיא לי' שלא מדעתו ע"ש הרי חזינן דאעפ"י שהבעל החצר לא עשה איסור כלל ע"י פעולתו רק מפאת חק התור' שחצרו זכיא לי' מ"מ כיון שהקנין גופא הוא דבר האיסור גם כשנעשה שלא מדעתו ג"כ לא זכה א"כ ה"ה הכא אחרי שהקנין בשבת ויו"ט הוא דבר האסור אף שנעשה שלא מדעתו של המקנה והקונה מ"מ איסור' קא עביד והכא גרע טפי שהרי עכ"פ נעשית על ידו מה שנתן המתנה ע"מ להחזיר וצ"ע: סימן סג ידי הרב החריף ובקי מו"ה אלעזר הלוי מק' דאלינא: בדבר השאלה אשר שלח ידו בכתובים אלי קודם חג הפסח אם מותר לישראל לקנות תבואה ביומא