מצפה אריה תנינא חלק א קא

מעל ס"ל דכממון דמי וז"ל ואשכחן חמץ בפסח שהוא גורם לממון כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ואכלו או שגנבו שגרם לו הפסד ממון שאלו לא אכלו זה הגזלן אומר לו הרי שלך לפניך והכא נמי באוכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריותן שהוא גרם לבעלים תשלומי ממון הלכך בר דמים הוא ובר מעילה הוא מהשתא וי"א ס"ל דגורם לממון לאו כממון דמי הלכך לאו בר דמים הוא ולאו בר מעילה הוא ואע"ג דלקמי' חזיא דאי נמי ס"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר כיון דהשתא מיהת לא חזיא בתר השתא אזלינן עכ"ל. השכיל רבינו ז"ל לדבר דבר גדול דלשנוי' דר"א ברי' דרבא לא תליא כלל בפלוגת' דר' יהודה ור' שמעון אלא אפילו לר"י דחמץ לאחר הפסח אסור חמץ של הקדש שהבעלים חייבין באחריותן חשיב דבר הגול"מ ור"א בר יעקב פליג ע"ז לר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור לא נחשב דבר הגול"מ ואפשר דר"א בר יעקב מוקי לה בחמץ של הקדש שאין הבעלים מחויבין באחריותן אבל בחמץ שהבעלים מחויבין באחריותן לא פליג ארב אחא ברי' דרבא עכ"פ נהניתי מאוד שזכיתי לכוון לסברת רבינו בעל המאור מדעתא דנפשאי בעזהש"י: והנה ראיתי בצל"ח ד"ה והא רב אחא ב"י הוא דאמר יליף שאור דאכילה משאור דראיה שכתב ויש להקשות הא אפילו בשאור דראיה גופא אם קיבל עליו אחריות עובר בב"י וא"כ נימא מדאגבי' קניא להתחייב באחריות ותיכף עובר בב"י וה"ה דנאסר בהנאה גם לר' יהודה ע"ש. ומה שנראה לי בזה דבאמת מה דקי"ל במוציא מרשות לרשות דהיינו שסבר שהוא חולין של חבירו ורצה לקנותו בגזילה ובאמת הי' של הקדש מועל תיכף בהגבהתו ויוצא ההקדש לחולין הוא גזרת הכתוב דבהדיוט כהאי גוונא לא מהני להוציא מרשות חבירו ולקנותו לגמרי למהוי שלו רק שיהי' ע"ז תורת גזלן להתחייב באחריות רק דבהקדש גלתה התורה דמחשבתו מועלת ונעשה חולין שלו כי היכי דלחייב עליו קרן וחומש ואשם כדין מעילה. ולהכי יש לומר דזה אינו אלא בהקדש דעלמא אבל בהקדש של חמץ בתוך הפסח דמלבד איסורא דהקדש יש עוד איסורא דחמץ דאינו ברשותו של אדם לקנותו אלא דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו שיעבור עליו בב"י וב"י אבל לא מהני מחשבתו שבדעתו להוציא מרשות חבירו לרשותו לענין מעילה כיון דאין יכול לקנותו ונהי דגלי רחמנא בסתם הקדש דמהני מחשבתו להוציא מרשות הקדש מה דגלי גלי ומה דלא גלי לא גלי וכעין זה כתבו התוס' שם ד"ה מאן יש אומרים לענין קלב"מ בשם ר"י ע"ש. ועפי"ז יש לומר לסתור מ"ש המהרש"א שם בסוגיא בפירש"י מעל חייב כו' כר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר דה"ה דהוה מצי לפרש דס"ל כריה"ג דאפילו בתוך זמנו מותר בהנאה עיין בדבריו ובאמת רש"י לקונן שם בד"ה ורב יוסף אמר כתב דפליגי אליבא דריה"ג דאמר תוך הפסח נמי שרי בהנאה ולפי הנ"ל יש לומר דרש"י בדקדוק כתב לפרש לפי האוקימת' דפליגי בדר"נ בן הקנה ורבנן אליבא דר"ש דאלו לריה"ג דחמץ בתוך הפסח מותר בהנאה גם לר"נ ב"ה מעל אשעת הגבהה דמדאגבה קניא אבל לר"ש דחמץ בתוך הפסח אסור בהנאה אינו יכול לקנותו למהוי שלו לגמרי מצד איסור הנאה דחמץ ליכא מעילה על הגבהה רק אאכילה ותליא בפלוגתא דרנב"ח ורבנן אי כרת םוטר מתשלומים או אינו פוטר משא"כ לפי אוקימתא דרב יוסף דפליגי אי פודין הקדשים להאכילן לכלבים שפיר כתב רש"י אליבא דריה"ג: והנה התוס' ד"ה ר"כ הקשו אמאי פטורין הכא מקרבן ממעילה משום קלב"מ ובשבת צ"ד ב' מוכח דמטעם קלב"מ לא פטרינן לי' מקרבן ותירצו כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש וכעין זה כתב רש"י ז"ל בשינוי קצת ד"ה ויש אומרים וז"ל ובמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה והנה בב"ק דף ס"ה איתא בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה כו' ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם וחומשו עולת לו בכפילו דברי ר' יעקב וחכמים אומרים ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ממון שאין משתלם בראש אינו מוסיף חומש ר"ש ב"י אומר אין חומש ואשם המשתלמים במקום שיש כפל ומבואר התם בגמ' דלחכמים מייתי אשם דלענין חיוב אשם לא בעינן שיהא ממון המשתלם בראש ע"ש ולפ"ז כ"ל דלחכמים גם בגוונא דפטור מקרן וחומש מ"מ מייתי אשם כיון דגבי אשם לא בעינן שיהא ממון המשתלם בראש מהיכא תיתי דחומש לא מעכבי ותשלומי קרן מעכב לאשם דלא לייתי א"כ נשאר קושית התוס' דלמה פטור מאשם ואין לומר דזהו דוקא באשם גזילות אבל לא באשם מעילות דאדרבה נראה מהסוגי' דב"ק דלרבנן דאמרי דאשם מייתי משום דאע"ג דמקודם כתיב ושילם אותו בראשו ואח"כ וחמישיתו מ"מ אמרינן ואת פסקיה קרא כ"ש באשם מעילות דכתיב מקודם והביא את אשמו כו' ואח"כ ואת אשר חטא מן הקודש ישלם מנ"ל לומר דתשלומי קרן וחומש מעכב מלהביא את האשם. ונרא' דרש"י ותוס' כתבו הכי אליב' דר"ש דס"ל גבי אשם גזילות דממון שאין משתלם בראש אינו מביא אשם וס"ל בשבועות ל"ד דדריש ג"ש מעילה מעילה דילפינן מעילה בהקדש ממעילה בפקדון משו"ה כתבו דאם פטור מקרן פטור מחומש ואשם או כמ"ש התוס' הלשון דאם פטור מקרן וחומש פטור מאשם מעילות ועיין בספר ב"י חלק יו"ד ח"א סי' קס"א אבל לחכמים דגם באשם גזילות חייב אשם אף אם אין משתלם בראש כ"ש דמביא אשם מעילות בלא קרן וחומש: ועפי"ז מיושב מה שהקשה הצל"ח הכא בסוגי' והקצה"ח סי' כ"ח אמתניתין דכריתות דף י"ג דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה שש חטאות ואשם אחד ר"מ אומר אף אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב וע"ז הקשו הא אם חילל שבת אמרינן לכו"ע קבל"מ ופטור מקרן וחומש ותו ליכא אשם ומאי מוסיף ר"מ הא מה דמוסיף חטאת משום חילול שבת פוחת אשם. ולפי הנ"ל יש לומר דסבר כחכמים דמשום קלב"מ לא מיפטר מאשם מעילות וכנ"ל: והנה ראיתי בספר חידושי אבן העוזר בתוס' שם ד"ה אין פודין שעמד ג"כ בקושית הפ"י אמאי דאמרינן חמץ לאחה"פ שרי בהנאה הוי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ולכאורה קשה מ"ש מסחורה שאין עומד עתה להנות ממנו ואינו ראוי רק אחר כמה ימים או פירות העומדין באילן (ואינן ראויין עדיין לאכילה עד שיגדלו ויתבשלו באילן) ואפ"ה קונים אותן בני אדם מיד כיון שעומד להנות ממנו אחר ימים וזה ממון גמור הוא וצ"ל שאני התם דראוי ליתן בעדו ממון מיד ולשהות ברשותו עד שיוכל להנות ממנו לכן מקרי ממון גמור כיון שנותנים בעדו ממון מיד אבל זה החמץ אי אפשר לפדותו עתה משום דאז יהא החמץ שלו ויעבור בב"י לכן כיון שאין נותנים בעדו ממון מיד לא הוי ממון ע"ש ואנכי כבר העירותי ע"ז בחידושי מסוכה דף ל"ה דפריך הש"ס אמ"ד דבעינן דין ממון ממתניתין של תרומה טמאה פסול אמאי הא מסיקה תחת תבשילו ומעתה יקשה הא לא הוה אלא דבר הגורם לממון דהא קי"ל דאין מסיקין בתרומה טמאה ביו"ט כדאיתא במתניתין דשבת דף כ"ד ע"ב וגם כ"ז שהוא בעין אין למכור תרומה טמאה דכל הנאות אסור אלא שלך תהא להסיקה תחת תבשילך בלבד כמ"ש התוס' התם ד"ה לפי א"כ מאי פריך הא י"ל דתנא דמתניתין סבר דבר הגול"מ לאו כממון דמי ופסול מפני שאין בה דין ממון וק"ל. ואולי י"ל דמה שאסור לשרוף מחמת מלאכת יו"ט חשיב איסור דבר אחר גרם לה וע"כ משום זה לא מקרי דבר הגול"מ. או אפשר משום דלא הוי אלא יום אחד לא חשיב דבר הגול"מ אבל לפ"ז באוכל חמץ של הקדש ביום שביעי של פסח נמי נימא דמועל דלא הוה אלא יום אחד וצע"ק: סימן סא פסחים קי"ד במתניתין איתא רבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא