מצפה אריה צט

לסי' שני להתירו לאכילה לא יועיל לו לטהרו מידי נבילה. אך לפי מה שהעלתי דהיכי דהריעותא נעשה ע"י הסימנים גרע טפי ופשיטא דלא מצטרפי א"כ הא ה"כ נעשה הריעותא בהסימנים עצמן במה ששחט אותן לע"ז. וכן יש להקשות עוד בהא דמוקי הגמרא שם בב"ק דף ע"ב ע"א למתניתין דקתני שוחט חולין בעזרה חייב דמיירי כגון ששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים וקשה דבכה"ג הא הוי שחיטה חלוקה. אבל לדעתי נראה דיש לחלק ולומר דאפילו לפי האבעי' דאילפא ור' זירא דאם ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן אין מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרה מידי נבילה היינו דוקא היכי שהריעותא נעשה בעצם הבהמה כמו התם אבל היכי שהחסרון נעשה מצד מחשבתו שחישב לע"ז דברצון השוחט תליא מלתא דאלו הי' רוצה הי' יכול לשחוט שחיטה כראוי ואין הריעותא בעצמות הבהמה חשיב כמו דבר אחר גרם לאסור וכן נמי גבי חולין בעזרה לא נעשה הריעותא אלא מחמת מעשיו של השוחט מצד אחר לכן שפיר מצטרפין שחיטת שני הסימנין לטהרה מידי נבילה: סי' מז מה שעמד מעלתו בדברי הפמ"ג יו"ד סי' כ"ו שכתב ודע דהב"ח הניח דין זה בצ"ע דאפי' שחט כל הושט וניקב קודם שחיטת הקנה בבהמה והיינו דסובר כיון שיש טריפות לחצי חיות אפשר דאין לחלק בין ריאה לאותו סימן עצמו דלא כמ"ש הרשב"א כו' ולא ידענא הא ר' זירא בעי לקמן ניקבו בני מעיים בין סי' לסי' מהו אלמא דס"ל יש טריפות לחצי חיות אבל אי אין טריפות לחצי חיות אימא כיון דנשחט מקצת חיות אינו פוסל בו שוב נקב אלא דסברא פשוטה היא אף למאן דסובר יש טריפות לחצי חיות היינו באבר אחר לא באותו אבר וע"כ מוכח דניקב נגד מה ששחט כיון דלא שחנו הרוב אסורה ודאי ולא ספק דלא כמ"ש הב"ח עכ"ד. וע"ז תמה מעלתו דהאיך תעלה כלל על הדעת לומר דבנשחט רק מקצת מהושט דאין טריפות לחצי חיות הא זה פשוט מאוד כביעתא בכותחא ומאי צריך הוכחה ע"ז באמת דברי הפמ"ג צ"ע. וראיתי שכבר עמד ע"ז אבי אבא הרב הגאון מוה' חיים ברודא ז"ל בספרו דרך חיים ע"ש: והנה לפע"ד נראה דיש לבאר דבריו דאי נימא דטעם של התוס' הוא משום דכיון דלא נשחט רק מיעוטו של הושט לבד לכו"ע אמרי' דיש עוד טריפות לרוב חיות א"כ זה לא שייך רק בשחט מקצת מהושט לבד והקנה עוד לא נשחט כלל אבל אם כבר נשחט הקנה מקודם וגם מקצת מהושט וניקב הושט נגד מה שנשחט שוב תליא שפיר בפלוגתא אי אמרינן דיש טריפות לחצי חיות או אין טריפות לחצי חיות ומסתימת דברי התוס' משמע דבכל גוונא שניקב הושט נגד מה ששחט טריפה אף אם כבר נשחט נמי הקנה וביחוד לפי מה שכתב רש"י ז"ל לקמן דף ל"ב דלעולם דרך הקנה להשחט ראשון וא"כ לכאורה בכה"ג לע"ד דאין טריפות לחצי חיות אין אנו צריכין לחוש למה שניקב הושט נגד מקצת שנשחט אלא ע"ב דסביר' להתוס' דגם בזה טריפה ודאי ולא ספק וזה כוונת הפמ"ג. ונראה לבאר הטעם בזה דכמו אלו הי' ניקב הושט קודם שהתחיל לשחוט הושט כלל רק שחט הקנה לבד דבודאי הי' טריפה לכ"ע דהא זה משנה מפורשת שם שחט את הושט ופסק את הגרגרת נבילה ופשיטא דה"ה שחט הגרגרת וניקב הושט הוי נבילה דחשיב פסול בשחיטה כמו כן נמי בניקב הושט נגד מה שנשחט תליא נמי בזה אי נימא דזה לא חשיב פסול בשחיטה כיון דכבר נשחט נגד אותו מקום וכדמשמע מלשון המחבר שם שכתב שם ניקב הושט נגד מה ששחט טריפה ולא כתב לשון נבילה או פסולה (דכן הכלל בלשון המחבר דהיכא דקאמר לשון טריפה אינו אלא טריפה ולא נבילה כמו שמבואר באחרונים) א"כ אם כבר נשחט מקודם הקנה ואח"כ כששחט גם מקצת מהושט ניקב נגד אותו מקום ששחט תליא בפלוגתא אי אמרינן יש טריפה לחצי חיות דאי אין טריפות לחצי חיות גם הכא אין לחוש למה שניקב כלל אחרי דכל עיקר הפסול אינו אלא משום חשש טריפות ואין טריפות לחצי חיות אבל לפי מ"ש שם הפמ"ג וז"ל. והנה אם ניקב הושט נגד מה ששחט כיון שלא שחט הרוב י"ל דהוי נבילה ולא טריפה כיון דהוי במקום הראוי לשחיטה ע"ש. לפ"ז לא שייך כלל לדון גם היכי שכבר נשחט הקנה מקודם אי יש טריפות לחצי חיות או לא אחרי דזה הוי נמי פסול בשחיטה ופסול לכ"ע ולפ"ז א"כ היכא דכבר נשחט רובו של הושט וניקב אח"כ נגד מה ששחט לפי מה שכתב הפמ"ג דאף לדעת הב"ח שהחמיר מ"מ טריפה הוי ולא נבילה כיון שכבר נשחט הושט בהכשר עכ"פ אינו חשיב פסול בשחיטה ממילא אין ללמוד ג"כ לאסור משום טריפות כלל דיש לומר דגם למאן דס"ל דיש טריפות לחצי חיות אינו אלא באבר אחר כגון בריאה ובני מעיים אבל באותו אבר שנשחט רובו לא. כן נראה לפע"ד לבאר דברי הפמ"ג ודו"ק: ודע דמה שהחליט הפמ"ג דאף להב"ח שהחמיר בניקב הושט אחר שנשחט רובו דזה אינו אלא למ"ד דיש טריפות לחצי חיות וכן משמע ג"כ בהדיא בהתב"ש שכתב שם בתוך דבריו בזה הלשון ומינה ה"ה נשחט ואח"כ נפסק יש בו טריפות אי ס"ל דיש טריפות לחצי חיות. מבואר מזה דאי אין טריפות לחצי חיות פשיטא דאין להחמיר כלל וכן נראה משאר אחרונים לדעתי נראה דיש לפקפק בזה אלא כל דאיתיליד טריפות בסימנים עצמן לכ"ע לא פליגי דיש טריפות לחצי חיות. ואמינא להביא ראי' לזה דהא התם דף ל"ב תנן שחט הושט ופסק הגרגרת או פסק הגרגרת ושחט אח"כ את הושט או שחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה כו' ר"ע אומר טריפה ור' ישבב אומר נבילה ומבואר התם דטעמא דר"ע הוה משום שסובר דבסימן אחד מוציאתו מידי נבילה ע' בס' ראש יוסף. עוד מבואר התם בהדיא בגמרא דלר"ע קודם חזרה פסוקת הגרגרת ונקובת הושט אינו אלא טריפה דהא מוקי לה התם למתני' דאלו טריפות בבהמה כר"ע וקודם חזרה. ומעתה אם נימא דלמ"ד אין טריפות לחצי חיות גם אי נעשה הריעותא בסימנין עצמן נמי אמרינן הכי א"כ אמאי סבר קודם חזרה דשחט הושט ופסק הגרגרת הוי טריפה הא כיון דכבר שחט הושט נימא דשוב אינו פוסל בו טריפות כלל למ"ד דאין טריפות לחצי חיות ותהי' שחיטתה מטהרת נמי לאכילה דהא במתני' ע"כ איירי ששחט אח"כ גם את הגרגרת כמו שמוכח מגמרא בהא דפריך ממתניתין לרבא וכמו שאכתוב ביותר ביאור בסמוך אלא עכצ"ל דאף דלר"ע פסוקת הגרגרת ל"ח רק טריפה מ"מ כיון דהריעותא היא בסימנין עצמן אין לומר בזה אין טריפות לחצי חיות לכ"ע ומעתה א"כ נמי לדעת הב"ח אף אם נימא דלא חשיב רק טריפה מאחר שכבר נשחט רובו של הושט מ"מ אין חילוק כלל בין אי נימא דיש טריפות ובין אם נימא דאין טריפות לחצי חיות כיון דהריעותא הוא בסימנין עצמן: אך לכאורה אפשר לומר דלא דמי כלל דהתם לר"ע נמי בעינן שישחוט שני הסימנין להתיר לאכילה ולהכי כיון דנפסק הגרגרת אחר שחיטת הושט אף דכבר יצא מידי נבילה בשחיטת הושט מ"מ לא מהני שוב שחיטה בהגרגרם להתירה לאכילה אחר שכבר נפסק ברובא ומשו"ה לא שייך לומר דאין טריפות לחצי חיות כיון דעכ"פ אין בהגרגרת שוב ענין שחיטה כלל. וכן נראה דאי נימא דגם בהגרגרת אחר שנפסק שייך בי' שחיטה לר"ע דסבר דפסיקה אינה אלא טריפה אמאי קתני במתני' פסק את הגרגרת ושחט