מצפה אריה ק

את הושט עדיפא הו"ל למנקט פסק את הגרגרת ושחט אח"כ את הגרגרת ג"כ אינו אלא טריפה אלא משמע מזה דבזה מודה ר"ע דהוי נבילה דליכא שחיטה כלל אבל מ"מ נראה לדעתי דגם דבר זה אינו ברור ויש לפקפק הרבה חדא דא"כז צריך לומר דמתני' דאלו טריפות בבהמה פסוקת הגרגרת ונקובת הושט דמוקי לה הש"ס כר"ע וקודם חזרה דהיינו דוקא זה או זה אבל כשהי' שניהם יחד שנפסק הגרגרת וניקב הושט הוי נבילה דהא ליכא שוב שחיטה מאחר ששני הסימנין אתרעי ואין לו במה לשחוט לטהר מידי נבילה וזה אינו במשמע. ועוד לפי מה שהעליתי בחידושי דלרב אדא בר אהבה דאמר לקמן דף כ"ח דסימן אחד בעוף דוקא ושט ולא קנה דעיקר חיותא בושט דלדידי' גם לר' עקיבא דסבר דגם בבהמה בסימן אחד מוציאתו מידי נבילה היינו דוקא בושט ולא בגרגרת ומשו"ה דוקא קתני במתני' פסק את הגרגרת ושחט את הושט דאילו שחט הגרגרת לא הי' מטהרת מידי נבילה ולפ"ז מה שהביא היש"ש סי' י"ט הגירסא שחט את הגרגרת ופסק את הושט לדעתי לא נכונה הוא דא"כ הי' קשה מזה לרב אדא והא דקתני התם או שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה צ"ל נמי מאי אחד מיוחד דהיינו הושט כמו דאמר רב אדא בר אהבא גבי הא דקתני אחד בעוף א"כ לפ"ז הא דקתני במתני' דאלו טריפות נקובת הושט דאינו אלא טריפה וכר"ע קודם חזרה מיירי ששחט הושט ומוכח א"כ דגם אחר נקובת הושט שייך בה שחיטה אליבא דר"ע דסבר דאינו אלא טריפה וה"ה לפסיקת הגרגרת ודו"ק: שוב ראיתי שבספר ראש יוסף מסתפק בזה שכתב והא דאמר או שהחליד תחת השני ולא אמר רבותא שהחליד תחת שני סימני' רבותא דר' ישבב נקיט או דר"ע לא פליג אלא בסימן אחד ע"ש. והנה כבר הבאתי למעלה מה שכתב הפמ"ג דאם ניקב הושט אחר שנשחט רובו אף להב"ח שהחמיר מ"מ מסתברא דאינו אלא טריפה ולא נבילה. אולם ראיתי שבתוך דבריו כתב לפקפק אמה שכתב מקודם דגם להב"ח אינו אלא טריפה וז"ל ויש לעיין דמ"מ בשעת שחיטה שניהם שלמים בעינן כמו ניקב הושט בעוף ושחט הקנה ע"כ ע"ש. ולדעתי נראה להביא ראי' דבכהאי גוונא לא הוי נבילה מהא דפריך הגמרא התם אמתניתין דשחט את הושט ופסק את הגרגרת ורמינהו אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסיקת הגרגרת ומשני רבא כאן ששחט ולבסוף פסק כאן שפסק ולבסוף שחט. שחט ולבסוף פסק נפסלה בשחיטה הוא פסק ולבסוף שחט כדבר אחר גרם לה לפסול דמיא ופירש"י ז"ל שחט ולבסוף פסק היינו ששחט את הושט ופסק את הגרגרת. ופריך הש"ס הא קתני שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הושט נבילה ומשני אימא וכבר שחט את הושט. ופריך והא תנן ואח"כ ע"ש. והנה על כרחך צ"ל דהא דמפליג רבא בין שחט ולבסוף פסק ובין פסק ולבסוף שחט היינו ששחט אח"כ הושט וגם את הגרגרת דאם לא שחט רק הושט לבד והגרגרת לא נשחט כלל פשיטא דהוי נבילה כיון שלא שחט רק סימן אחד ובמתני' קתני בהדי' דאם שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה הוי נבילה וע"ז קתני והודה לי' ר"ע אלמא בהדי' דלר"ע לאחר חזרה בעינן דוקא שישחוט שני הסימנים וזה ברור ולפ"ז לכאורה יש לתמוה מאי פריך הגמרא לרבא ממתניתין דקתני שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הושט הא במתניתין לא קתני ששחט גם כן את הגרגרת וגם לא הזכיר שום רמז מזה ואדרבה מלשון שחט את הושט משמע דלא שחט אלא הושט לבד והגרגרת לא שחט כלל ועיקר אתי לאשמועינן פלוגתתו של ר' ישבב ור' עקיבא דלר' עקיבא אף בסי' אחד יצא מידי נבילה ולר' ישבב בעינן שני סימנין דוקא ובשלמא הא דפריך ורמינהו אפשר לומר דדייק מסיפא דמתני' דקתני זה הכלל אמר ר"י כל שנפסלה בשחיטה נבילה ופסיקת הגרגרת פשיטא דחשיב נפסלה בשחיטה אבל הא דפריך לרבא מרישא דקתני פסק את הגרגרת ושחט את הושט הוא תמוה מאוד דהא רבא על כרחך מיירי ששחט אחר כך שני הסימנים כמבואר למעלה ופלא בעיני שלא העירו בזה המפורשים. וצריך לדחוק וליישב דעל כרחך מתניתין נמי מיירי בכה"ג ששחט גם את הגרגרת דאל"כ הא לא שחט רק סי' אחד ולא הי' צריך לאשמועינן האי כללא דכיון דקתני או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה פשיטא דהוי ידעינן נמי דה"ה אם פסק אח"כ את הגרגרת דהא פסיקה לאו שחיטה היא ואין חילוק כלל אם המתין עד שעתה או פסק אח"כ את הגרגרת אלא ע"כ מיירי נמי מתניתין דאפי' אם שחט נמי את הגרגרת הוי נבילה ומשו"ה פריך שפיר וז"ב. מעתה אם נימא כדעת הב"ח ונימא ג"כ דהוי נבילה הא י"ל הא דקתני פסק את הגרגרת היינו אחר שכבר נשחט הגרגרת ברובו קודם שנפסק ולהכי מודה רבא דבכה"ג חשיב נבילה אלא על כרחך מוכח מזה דאפילו לדעת הב"ח א"א לומר רק דהוי טריפה ולא נבילה: והנה אנכי בסי' הקודם העליתי לפרש דעת הרמב"ן ז"ל דסביר' לי' דכל טריפות שנעשה בהסימנים בשעת שחיטה הוי נבילה ע"ש. ואם כה נימא יהי' מוכת מהראי' הנ"ל דכל שנשחט הרוב גם טריפה לא הוי לא כמ"ש הב"ח דאם נימא דהוי טריפה צריך להיות נמי למיחשב נבילה דהא חשיב שחנו ולבסוף פסק דמה לי אם שחט הושט ופסק את הגרגרת ומה לי אם שחט את הגרגרת כיון דעיקר הא דחשיב נפסלה בשחיטה בשחט ואח"כ פסק אף דפסיקת הגרגרת בעצמו לרבא אינו אלא טריפה הוא משום דכיון דאירע כן בשעת שחיטה חשיב נתנבלה בשחיטה וא"כ ה"ה כשנשחט הגרגרת ונפסק אח"כ קודם שחיטת הושט כיון דנעשה דבר שנטרף בו בשעת שחיטה חשיב א"כ פסול בשחיטה אלא מוכח מזה דלא כהב"ח ודו"ק: סי' מח בפסחים דף מ"ו איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי לא אורחים חזי' לי'. רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ופריך לי' רבה לרב חסדא לדידך האיך אופי' מיו"ט לשבת א"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב כו' ואיתיביה הגמרא לר"ח מהא דתנן לחם הפנים נאכל לתשעה ולעשרה ולאחד עשר לא פחות ולא יותר כיצד כדרכו לתשעה חל יו"ט להיות בע"ש נאכל לשבת לעשרה שני ימים של ר"ה נאכל לשבת לאחד עשר לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט ודחי' דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ובתר הכי איתא שם מתיב רב מרי שתי הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים ולא יותר על שלשה כיצד נאפות ערב יו"ט נאכלת ביו"ט לשנים חל יו"ט להיות אחר השבת נאכלת ביו"ט לשלשה לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את היו"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' וע"ש בתוס' ד"ה ואי אמרת שכתבו תימא לר"י מאי פריך הא רב חסדא לא פליג עלי' דרבה אלא שמתיר לבשל ביו"ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת הוא כמו שפי' בקונטרס אבל בכה"ג דמייתי אפי' לבו ביום אסורה כמו דקתני סיפא גבי שתי הלחם בהא לא אמר רב חסדא שיעשו ביו"ט יותר מרבה ונראה