מצפה אריה צח

דאין הטעם משום דאי אפשר שהשחיטה תעשה בהכשר אלא דכן הוא גזירת הכתוב ע"ש: ואת אשר אנכי אחזה בביאור דברי הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל. דהנה כבר הבאתי למעלה הא דפריך הגמרא בחולין דף ל"ב אמתניתין דשחט את הושט ופסק הגרגרת כו' והודה לי' ר"ע ורמינהו אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומשני רבא כאן ששחט ולבסוף פסק וכאן שפסק ולבסוף שחט שחט ולבסוף פסק איפסלה לה בשחיטה פסק ולבסוף שחט כדבר אחר גרם לה לפסול דמיא וע"ז איתיבי' רב אחא בר הונא לרבא ממתניתין דשחט את הושט ופסק את הגרגרת פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הושט נבילה ומסיק התם הגמרא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ע"ש. שמעינן מזה דאפי' להס"ד דרבא שרצה לומר דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוי אלא טריפה ולא נבילה מ"מ אינו אלא אם אירע כן קודם השחיטה אבל אם אירע כן בשעת שחיטה הוי נבילה וחשיב כמו פסול בשחיטה גופה. ולפ"ז אפשר לומר דסביר' לי' להרמב"ן ז"ל דאפילו לפי המסקנא ולאחר חזרה דבנקובת הושט ופסיקת הגרגרת לא מחלקינן בין פסק ולבסוף שחט או שחט ולבסוף פסק אלא בכל גווני הוי נבילה. מ"מ מהדין סברא לא נחתינן אלא אנן קיימינן בזו הסברא בשאר טריפות שנעשה בהסימנים כגון שמיטת סימנים דלא הוי אלא טריפה דיש לנו לחלק ולומר דזה אינו אלא כשנעשה קודם השחיטה. אבל כשאירע כן בשעת השחיטה חשיב פסול בשחיטה וכמו דעלה על דעת רבא לחלק בזה אליבא דר"ע לאחר חזרה גבי נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כן אנו אומרים בשאר טריפות שנעשה בהסימנים עצמן בשעת שחיטה וזה טעמו של הרמב"ן ז"ל שכתב דנשמט בשעת שחיטה הוי נבילה ודו"ק כי לפע"ד כראה זה נכון מאוד: עוד נראה לי די"ל דגם ר"ל דמשני התם כאן ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום חתך שחט במקום חתך איפסלה לה בשחיטה שחט שלא במקום חתך כדבר אחר גרם לה לפסול דמיא סביר' לי' נמי האי חלוקא דרבא דהיכי דשחט ואח"כ פסק גם כששחט שלא במקום חתך הוי נבילה אלא שהוסיף לומר דבשחט במקום חתך בכל גווני הוי נבילה אפילו אם פסק ואח"כ שחט ויש להביא ראי' לזה דשם בתר הכי הביא הגמרא הא דבעי' ר' זירא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן מהו כו' מי מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו מידי נבילה אי לא ע"ש. ואם נימא דהא דקאמר ר"ל שחט שלא במקום חתך לא הוי אלא טריפה מיירי אפילו כששחט ואח"כ פסק מאי קא מבעי' לי' לר"ז תפשוט לי' מדר' לקיש דהלא הדברים ק"ו דהשתא ומה נקובת הושט ופסיקת הגרגרת סבר ר"ל דלא הוי אלא טריפה אפילו כשנעשה הריעותא בין סימן לסימן כ"ש ניקבו בני מעיים ואע"ג דאנן לא קיי"ל בהא כר"ל אלא כר' יוחנן דאחר חזרה בכל גווני הוי נבילה מ"מ מצינו למשמע עכ"פ מר"ל דכל היכי דנעשה טריפה בין סימן לסימן מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו מידי נבילה אלא מוכח מזה כמ"ש דהא דקאמר ר"ל שחט שלא במקום חתך אינו אלא טריפה מיירי דוקא בפסק ואח"כ שחנו. אבל שחט ואח"כ פסק הוי נבילה לכן שפיר קא מבעי' לי' לר' זירא גבי ניקבו בני מעיים מי אמרינן נמי הכי דלא מצטרף או דילמא שאני התם דאיכא ריעותא בסימנים עצמן אבל בניקבו בני מעיים דעכ"פ בסימנין עצמן ליכא ריעותא שפיר מצטרף ודו"ק: ובזה מדוקדק דברי רש"י ז"ל ד"ה מי מצטרף וז"ל ופשיט התם אם מצטרף סי' ראשון לסי' שני להתיר לעובר כו' ולענין ניקב בני מעיים נמי תפשוט דמצטרף ולא מהני חלוק לפסול בשחיטה הואיל ובסימנים לא אתיליד ריעותא ע"ש דכוונתו ג"כ למה שכתבתי דבסימנים עצמן אי אתיליד ריעותא בין סימן לסימן בדבר שעושה אותו רק טריפה חשיב שחיטה חלוקה ואינו מצטרף אף לטהר מידי נבילה: ובזה יש לפרש ג"כ דברי רש"י ז"ל בסנהדרין דף קי"ב ע"א גבי הא דאמר רב חסדא בהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת אסורה עיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת מותר מ"ט בהמה כמאן דלא פליגי דמי עיסה כמאן דפליגי דמיא ופירש"י ז"ל וז"ל כמאן דלא פליגי דמי דאי אפשר לכזית בשר בלי שחיטה ואפי' שחטה משחט אין בשחיטתו כלום דלאו לשחיטה קיימה אלא למיתה דכי שחיט לסימן של עיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהני בה שחיטה ע"כ. ודבריו תמוהין דהא שם בתר הכי איתא בעי רב חסדא בהמה של עיר הנדחת מהו שתהני בה שחיטה לטהרו מידי נבילה ונשאר בתיקו. ומדברי רש"י ז"ל משמע דמשו"ה בהמה חצי' של עה"נ אסורה הוא משום דלא חשיב שחיטה והוי נבילה ומצאתי שכבר עמד ע"ז הר"ן ז"ל בחידושיו שם וכתב בזה"ל ואין זה מחוור שאם דעתו לומר שהשחיטה הוא כמיתה ממש א"כ הרי אמרת דלא מהני בה לטהרו מידי נבילה ומאי קא בעי רב חסדא אם השחיטה מטהרת מידי נבילה ע"כ ולפי האמור י"ל שפיר דס"ל לרש"י ז"ל דאף אם נימא דבהמה כולה של עה"כ מהני בה שחיטה מ"מ בבהמה חצי' של עה"נ וחצי' של עיר אחרת לא מהני בה שחיטה כיון שאין שחיטות שני סימנים שוה חשיב שחיטה חלוקה ולא מצטרפי יחד אף לטהרה מידי נבילה. ואע"ג דהכא כבר איתרע הסי' השני קודם התחלת שחיטת סי' הראשון מ"מ י"ל דכעין זה חשיב שחיטה חלוקה ולא דמי לנקובת הושט ופסוקת הגרגרת דהי' סבר רבא אליבא דר"ע דאם פסק ואח"כ שחט אינו אלא טריפה ואע"פ דסי' אחד איתרע וסי' שני לא איתרע דהתם שאני דבריעותא של סי' אחד נשתנה איכות כל הבהמה בעצמותה שתהי' טריפה לגמרי ולהכי לא חשיב שחיטה חלוקה אלא דוקא בשחט ואח"כ פסק. אבל הכא דהריעותא של הסי' השייך לעה"נ אינה עושה שום פעולה והשתנות בהסי' מהחצי' השני' והסי' הלזה עוד בתקפו כמקדם י"ל דמשו"ה חשיב בכל גוונא שחיטה חלוקה ודו"ק: והנה יש לעורר בחולין דף מ' בסוגיא דרבוצה דפריך התם הגמרא לרב הונא מהא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות ומשני התם דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ולכאורה קשה אמאי לא נימא דכגון זה חשיב שחיטה חלוקה כיון דתחילת השחיטה הוי שחיטה כשירה ובגמר שחיטה שחט לע"ז ונאסרה באכילה נימא דלא מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרו מידי נבילה דהא בבעי' דר' זירא כתב רש"י ז"ל מי אמרינן דכיון דסי' ראשון נשחט לב' דברים לאכילה ולטהרה מידי נבילה וסי' שני לא בא לאכילה שהרי נטרפה רק לטהרה מידי נבילה וכיון שאינם שוין אין שחיטתן מצטרפי וכן כתב רש"י ז"ל שם דף ס"ט ע"ש א"כ ה"ה והוא הטעם הכא הא שחיטת שני הסימנים אינם שוים ואמאי לא אמרינן דהוי שחיטה חלוקה. אך כאן בפשיטות יש לדחות ולומר דהכא גם תחילת השחיטה לא הי' להתירה לאכילה דהא תיכף בסי' ראשון נעשה שחוטי חוץ כמו דאמרינן שם בחולין דף כ"ט ע"ב דבסי' אחד חייב משום שחוטי חוץ ע"ש. אבל אכתי קשה מהא דב"ק דף ע"א ע"ב ובכתובות דף ל"ד ע"א דפרכינן התם שוחט לע"ז מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמר' קא טבח ומשני רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה ע"ש א"כ קשה כנ"ל דנימא דהוי שחיטת חלוקה ופסול וכל היכי דלא הוי טביחה מעליא פטור מד' וה': והנה קושיא זו הקשיתי זה זמן רב. ועתה נדפס ספר אחד מחכמי זמנינו וראיתי שם שהקשה קושיא זו ובאמת לכאורה לא קשה כלל דהא רבא הוא דקא מוקי לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ואיהו הא קאמר בהדי' התם בפרק המקשה שם ק"ו אם הועיל סי' ראשון