מצפה אריה צד

לא גלי ומ"ש רש"י ז"ל דהלכות טומאה חידוש הוא כוונתו בשחיטות דכיון דרק גבי טומאה גלי רחמנא דחשיב בגד וחידוש הוא לא אמרינן ביה מדאחשבי' לענין טומאה חשיב נמי בגד לענין איסור וזה פשוט וברור. ודע דיש לחקור דבגד המוחלט אם נעשית של עיר הנדחת אם חשיב בגד לגבי טומאה או לענין חליצה אם נימא כיון דכבר הוא טעון שריפה ורחמנא אחשביה להיות תורת בגד עלי' שוב לא אמרינן ביי כתותי מיכתת שיעוריה גם משום שריפה דתורת עיר הנדחת או נימא דרק מתורת שריפת דבגד המוחלט גלי רחמנא דליחשב בבד אבל לא היכא דטעון שריפה מצד אחר ועיי' תוס' ב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי ומ"מ יש לחלק העניינים ולא באתי רק לעורר. ולמען רצונו לפלפל בחידושי תורה הנני כותב לכ"ת מה שחדשתי בשבוע העבר בעזרת השם בענין זה. בחולין דף י' בהא דאמרינן התם מבא הא מילתא דאזלינן בתר חזקה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר"י דכתיב ויצא הכהן מן הבית והסגיר את הבית ודלמא אדהכי בציר ליה שיעוריה אלא לאו משום דאמרינן אוקמי' אחזקה מתקיף לי' מב אחא ב"י ודלמא ביצא דרך אחוריו דקא חזיא לי' כי נפיק כו'. תניא דלא כראב"י ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לביתו ויסגור ת"ל כו' ומנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסבירו מוסגר ה"ל כו' וכתב רש"י ז"ל וז"ל תניא דלא כראב"י דאמר דלא מוקמי' ליה אחזקה והכא קתני שאם הלך לביתו והסגיר הסגירו מוסגר והכא ודאי אינשי נגע מכי' אלמא דמוקמינן לי' אחזקה ע"כ ותמה הרשב"א ז"ל דמשמע מפי' רש"י ז"ל דראב"י לית ליה דאזלינן בתר חזקה וז"א דפשיטא דראב"י אית ליה נמי דאזלינן בתר חזקה אלא פריך דמכאן ליכא למשמע מינה ע"ש בדבריו ז"ל. ואמרתי ליישב דברי רש"י ז"ל בטוב טעם דהנה התוס' שם ד"ה דלמא אדנפיק כתבו וז"ל ואין להקשות היאך מוכח מהכא דאזלינן בתר חזקה דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקא טמא דבכל ענין טימא הכתוב אפי' הוי ר"ה ואפילו הוי דבר שאין בו דעת לשאול. שוב כתבו שם התוס' ד"ה אלא לאו וז"ל ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומרא דמדאורייתא אין לחלק ועוד דאפי' לקולא מוקמינן לי' אחזקה דאם היה נגע גדול ובסוף השבוע הי' חסר מטהרינן וניחוש דלמא אדנפיק בציר ליה שיעורא והי' כשיעור שהי' בסוף השבוע ונמצא שהנגע עמד בעינו וצריך הסגר שני אלא משום דמוקמינן לי' בשעת הסגר אחזקיה ע"ש. ואנכי הקשיתי ומצאתי אח"כ בספר ראש יוסף שהקשה כן תינח ר"ה שפיר מהני חזקה אבל ברה"י דספיקו טמא אפי' במקום חזקה אמאי לא אמרינן דליבעי הסבר שני ותירץ הראש יוסף דבית הוי דבר שאין בו דעת לשאול ואף ברה"י ספיקו טהור משום דמוקמינן לי' אחזקה והא דכתבו התוס' לעיל ואפי' בדבר שאין בו דעת לשאול כוונת' הכי הוא דבית הוי תמיד דבר שאין בו דעת לשאול עיין בדבריו. ולכאורה תמהתי ע"ז דהא קיי"ל בנדה דף ה' ובפסחים דף מ"ט דכל ספק טומאה הבאה ע"י אדם גם בדבר שאין בו דעת לשאול נשאלין עליה ואפילו אם הטומאה באה ע"י התעסקות אדם טהור עש"ה. והכא הלא הטומאה באה ע"י כהן המסגיר אך באמת שפיר ניחא דלאביי כדן דלא משכחת כלל אופן שידע הכהן בשעת הסגר דהא חיישינן דלמא אדנפיק בציר לי' שיעור' לא חשיב דבר שיש בו דעת לשאול דמה יש לנו לשאלו אחרי דידעינן דלא משכחת כלל שידע ומשו"ה חשיב כדבר שאין בו דעת לשאול ומעתה זה אינו אלא לאביי דיציאה דרך אחוריו לא חשיב יציאה אבל לראב"י דסבר שיכול לצאת דרך אחוריו דקא חזי ליה כי נפיק א"כ משכחת לפעמים שידע הכהן איך היה וכיון שלפעמים אפשר שידע שוב חשיב ליה ספק טומאה הבאה ע"י אדם דנשאלין עלי' והוי ספק טומאה ברה"י דטמא אף במקום חזקה להכי שפיר כתב רש"י ז"ל דלראב"י גם לפי האמת דאזלינן בתר חזקה מ"מ אין לילך לתוך ביתו ולהסגיר דיש לחוש דלמא נמצא אח"כ הנגע פאות מכמו שהי' ולא יוכל לטהר דיש לחוש שמא נפחת קודם ההסבר כמ"ש התוס' ודו"ק כי זה נכון מאוד. אולם כ"ז כתבתי לפי מה שתירץ הגאון בעל ראש יוסף אבל לפע"ד נראה ליישב באופן אחר דהנה הגאון בעל פנ"י הקשה אדברי התוס' הנ"ל שכתבו דלמא משום דהוי ספק טומאה ברה"י הא בנגעים אין חילוק כלל בין ר"ה לרה"י אלא החילוק הוא רק אי נזקק לטומאה או לא נזקק לטומאה כמו שמשמע כן מכמה משניות והאיך כתבו התוס' הכא דהוי ספק טומאה ברה"י וע"ש שדחק מאוד בישובו ולפע"ד נראה לתרץ ביותר מרווח דהנה הטעם הוא דטומאת נגעים חלוק משאר טומאות דברה"י ספיקו טמא הסביר הגאון בעצמו שם דבנגעים אין הנגע נעשה טמא מעצמו עד שיטמאנו הכהן וכל זמן שאין הכהן מטמא או מטהר אותו לא נעשה טמא או טהור כלל והעיקר תליא רק בדבורו של הכהן א"כ אין הספק אם הוא טמא או טהור אלא הספק הוא אם הכהן צריך לטמאו או לטהרו לא חשיב ספק טומאה אלא הרי הוא כשאר ספיקות בענייני תורה וכ' שדבר זה הוא כפתור ופרח ע"ש. ולפ"ז שפיר ניחא דברי התוס' דבכל ספק נגעים דעלמא כשהספק הוא אצל הכהן שפיר ניחא הסברא הנ"ל אבל הכא דהכהן כבר אמר שצריך הבית הסגר וכמו כן עשה והסגירו אם כן הכהן כבר עשה את שלו ונעשה הבית טמא מוסגר והגמרא פריך דלמא בציר לי' שיעוריה וההסגר בטל א"כ הספק הוא אם כבר נעשה טמא או לא א"כ שפיר חשיב ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא וביתר ביאור לפי מ"ש הראש יוסף אמה שכתבו התוס' ונמצא שהנגע עמד בעינו ובעי הסגר שני וז"ל והא דלא כתבו יותר רבותא דאם חסר הנגע בסוף מטהרינין ולא חיישינן דלמא קודם שיצא נפחת הנגע עד"מ שהי' ד' גריסין ובעשה ב' גריסין ועכשיו הוא ג' גריסין ופסיון הוא וטמא כו' וי"ל דבכאן לא אתרע חזקה כו' וזה הוי ידעינן דאוקמינן אחזקה היכי דליכא ריעותא אבל היכי דאיכא רעותא מנ"ל ע"ש. נשמע מדבריו דעיקר שקלא וטריא דהגמרא הוא רק היכי דבסוף השבוע נשתנה הנגע מכמו שהי' אמאי לא' ניחוש דלמא כבר נעשה השינוי עוד קודם ההסגר כשיצא הכהן מן הבית א"כ לפ"ז בשעת ההסגר שאכתי לא ידע הכהן שום ריעותא שפיר הסגיר ונעשה הכל טמא מוסגר ובסוף השבוע כשנמצא רעותא הספק הוא רק אם הסגר של הכהן הי' הסגר מעליא או לא א"כ הוי ספק טומאה ממש דהלא הכהן כבר עשה את שלו וטימא את הבית והספק הוא אם נמצא כאן טומאה וההסגר מהני אם לא חשיב שפיר ספק טומאה ברה"י וטמא מספק כמו בעלמא והבן ולפי האמור ניחא הקושיא הנ"ל דהתו' למעלה לא כתבו דהוי ספק טומאה ברה"י רק אם נפרש דהא דקאמר הגמרא דלמא אדנפיק בציר לי' שיעורי' פרושו דאמאי מטמאינן אדם הנכנס לשם בתוך ימי הסגר אבל לפי מה שכתבו אח"כ דקושית הש"ס הוא דניחוש לחומרא היכי שבא הכהן בסוף שבוע ונמצא שנפחת הנגע אבל אכתי יש בי' כגריס דלמא כבר נפחת קודם ההסגר ונמצא דהנגע עמד ולצטרך הסגר שני א"כ שוב תליא הדבר בדבורי' של הכהן והספק הוא אצל הכהן ל"ש כלל לדון על זה מטעם סרק טומאה ברה"י ודו"ק. ולכאורה יש להקשות על מ"ש מהא דתנן בפ"ה דנגעים משנה ה' משנזקק לטומאה ספיקו טמא כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כסלע ובזה כגריס בסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהן טמאין אע"פ שחזרו כסלע וכסלע שניהן טמאים עד שיחזרו