מצפה אריה צג

לעשותה ונאנס אח"כ דלא מקרי אונס וחשיב עובר על השבועה או על הנדר ע"ש ולשיטתי' אמאי לא נימא הכי נמי לענין בל תאחר דרגלים דחלה ברגלים ואינו יכול להביאו מ"מ עבר על ב"ת דהי' לו להביא מיד קודם שחלה ולא להמתין עד הרגלים. ומוכח לכאורה מזה דמיירי הכא שהי' חולה משעה ראשונה שלא היה יכול להביאו מעולם ואפ"ה נחשב בכלל שנה לא כמו שכתבתי. אבל לפענ"ד יש לדחות ראיה זו ולומר דאף שהי' מעיקרא בריא והי' אפשר להקריבו ואיחר מלהביאו וחלה קודם הרגל אינו עובר על ב"ת גם לשיטת האגודה דלא דמי זה לשאר אונס דהכא אין החסרון מחמת הבעלים אלא שהקרבן בעצמו נפסל ומצר הסברא זה גרע טובא משאר אונס. ודע דאין להביא ראי' לזה מהא דמשני הגמרא כגון שהי' חולה בעצרת דמשמע מזה דגם אם היי מעיקרא בריא וחלה אח"כ אינו עובר דז"א דפשיטא דלענין עשה דרגל דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה צריך שיהי' באפשרי להביאו ברגל אבל אם נאנס ואין בידו להביאו אפי' מאיזה אונס שיהי' חשיב אנוס. ועיין ט"א שהקשה דלישני כגון שחל עצרת בשבת דפטור משום שאינו יכול להביאו ע"ש. אבל לגבי בל תאחר שהתורה חייבי' להביאו בתוך הזמן כל אימת שירצה אולי אפשר לומר דלשיטת האגודה אם התרשל ולא הביאו עד שנאנס עובר בבל תאחר ודו"ק: שוב ראיתי להט"א שכתב שם בסוגיא דשנה של שאר קדשים חשבינן נמי משעה אל שעה אע"ג דלענין שאר מספר השנים לא בעינן מעל"ע מ"מ לענין זה בעינן משעה אל שעה דקדשים דומיא דבכור דתמיד הוי מעל"ע דהא התחלת השנה מתחילת ליל שמיני לכן אף בקדשים אף דמשכחת לה שנה שלא משעה אל שעה כגון שהקדישו בחצי היום מ"מ אין סברא לחלק בין בכור לשאר קדשים עכת"ד. והנה מ"ש דגבי בכור ע"כ הוא משעה אל שעה דהא השנה מתחלת מתחילת ליל שמיני כבר כתבתי דלדעתי זה אינו אלא מתחילה יום שמיני הוא תחלת השנה ובאמת אף כי כתבתי בעצמי דלענין אם אירע יום שמיני בשבת או ביו"ט או שהי' חולה או בע"מ עובר אימת מתחיל למנות השנה אם משעה שראוי להקריבו קשה לחדש דבר חדש וגם אפשר לומר דהתורה נתנה זמן קבוע לכל הבכורים שוה עכ"פ לענין ליל שמיני פשיטא לדעתי דלא נחשב בכלל התחלת השנה וא"כ גבי בכור נמי הי' אפשר לומר דלא בעינן משעה אל שעה אבל מ"מ מוכח מהגמרא הנ"ל דדרשינן דנאכל לשני ימים כו' דשנתו הוא משעה אל שעה דאל"ה דלמא נאכל רק ליום ולילה רק הלילה הוי משנה שני' אלא ע"כ דשנה הוא מעל"ע. וכן יש להוכיח דגם גבי שאר קדשים בעינן שיהי' משעה אל שעה דהא התם בר"ה אמרינן אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעבר עליהם שנה בלא רגלים עובר בב"ת וכתבו התוס' דמרבינן מקרא דכל דגם כל הקדשים הוי בכלל שנה בשנה תאכלנו. ולכאורה קשה הא בין שאר קדשים ישנן נמי הנאכלין ליום ולילה ואיך מצינו למימר דהוי בכלל שנה בשנה אבל אם נימא דגם בשאר קדשים אנו חושבין השנה משעה אל שעה שפיר משכחת לה שנה בשנה כגון שהקדיש בחצי היום ומכי עבר חצי היום כבר התחיל שנה שני' אבל בבכור דתמיד התחלתו מיום שמיני בבוקר שפיר יליף הגמרא דנאכל לשני ימים ולילה אחד. אמנם בגוף הדבר אם ליל שמיני חשיב מחו"ז אי לא כבר דברתי מזה בתשו' אחת והבאתי דברי הירו' יבמות פרק הערל הלכה א' דאמרינן התם ליל שמיני מה את עביד בה מן מה דתני ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר הדא אמרה ליל שמיני כשמיני ע"ש מבואר בהדיא דלדעת הירושלמי ליל שמיני לא חשיב מחו"ז אלא הוי כשאר לילות [ועיין בש"א סי' נ"ג הלכות מילה שמסתפק בזה מדעתי' דנפשי' ומדמי ג"כ להא דאמרינן ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר ונעלם מאתו דברי הירושלמי הנ"ל] וגם העליתי די"ל דתליא בפלוגתא דאביי ורב פפא בזבחים דף י"ב (ע' מ"ש לעיל סי' ל"ג). ובעמדי בהאי עניינא ראיתי דבר תמי' דהגאון בעל קרבן עדה בירושלמי ר"ה ה' א' במראה הפנים כ' דדעת הרמב"ם נראה דמחו"ז בדיעבד אינו קדוש דמדמה אותו לבע"מ עובר והרי לא חיילא קדושה עלייהו כמו דלא חיילא קדושה על בע"מ עובר שהרי הוא כבע"מ קבוע כ"ז דלא עבר מומו ע"כ והוא פלא ובמח"כ שגג מאוד בזה דאין ספק דבעל מום עובר אם עבר והקדישו קדוש בדיעבד והוא מתניתין מפורשת בבכורות דף י"ד וכל שקדם הקדישן את מומו או מום עובר להקדישן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע להקדישן ופירוש רש"י דמום עובר כמאן דליתא דמי וחלה עליהן קדושה ומתניתין זו נאמר' ונשני' במקומות הרבה כמו בחולין דף ק"ל ובתמורה דף ו' ודף ל"ג וגם ברמב"ם גופא שם מבואר כן. וראיתי להגאון בעל מנחת חינוך בפרשת אמור שכתב דאם עבר והקדיש מחו"ז בדיעבד הרי הוא הקדש וכ"מ מלשון הרמב"ם שדימה אותו לבע"מ עובר והתם הוי הקדש כמ"ש קודם לזה ונראה דקדושין קדושת הגוף בהגיע הזמן עכ"ל ע"ש: סי' מה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי מופלא ומפולפל מוה' פייביל נ"י מפה ק"ק לבוב. וכעת הוא אב"ד בק' נארייב. את מכתבו עם חידושי תורה נכון הגיע לידי ועברתי בין אמרי' והנני להשיב את אשר אתי. ראיתי כי כל יסוד מכתבו זה הוא רק לתרץ מה שהקשה לו אחד בהא דילפינן בחולין דף י' ע"ב דאזלינן בתר חזקה מנגעי בתים וע"ז הקשה הא ביבמות דף ק"ג אמרינן דאיסור מטומאה לא ילפינן וע"ז הרבה מעלתו לפלפל בתירוצים שונים ואנכי הרואה דהקושיא מעיקרא ליתא. דהנה כ"ת הבין בפשט דברי הגמרא דיבמות הנ"ל דמאן דסבר דסנדל המוחלט חליצתה כשרה הוא משום דיליף איסור מטומאה ולא סבירא לי' כלל הא דאמרינן בכמה דוכתי' כתותי מיכתת שעורי' ומאן דסביר' לי' דחליצתה פסולה סביר' ליה דאמרינן כתותי' מיכתת שיעורי' דאיסור מטומאה לא ילפינן ולהכי הקשה הקושיא הנ"ל וגם משום הכי הקשה כ"ת עוד הא מתניתין מפורשת היא בסוכה דף כ"ט לולב של אשירה אם נטל לא יצא ומוקי לה בגמרא באשירה דמשה ומשום כתותי מיכתת שיעוריה וזה אינו. וגם לא אדע למה ליה להביא ממרחק לחמו הא שם ביבמות גופי' אמרינן אמר רבא הלכתא אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה סנדל של תקרובת ע"ז ושל עיר הנדחת חליצתה פסולה משום דכתותי' מיכתת שיעוריה אלא ליכא מאן דפליג אהא כללא רק רב פפא סובר דכיון דגלי רחמנא גבי בגד המוחלט דחשיב רחמנא בגד לגבי שיטמא באוהל חשיב נמי בגד שלם לענין חליצה דאחשביה רחמנא למיחשב בגד וכן פירש"י ז"ל ד"ה וליגמר מיני' לענין חליצה להיות חשיב בגד שלם וכעין זה. מצינו בש"ס מגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה ובקדמונים הרבה פעמים אבל פשיטא דאין למילף מזה בעלמא דלא אמרינן כלל כתותי מיכתת שיעורי' דזה אפי' טומאה מטומאה לא יליף. תדע דהרי מצריכינן התם תרי קראי לבית ולבגד דאף בשעת נתיצה ובשעת שריפה קרוי בית או בגד ולא ילפינן מהדרי ומשום דזה הוא דבר ברור דאמרינן בכל התורה כתותי מיכתת שיעורי' ואם גלי רחמנא גבי בגד דאף דטעון שריפה חשיב בגד דגלי גלי ודלא גלי