מצפה אריה צא

מחלקינן רק בין חזיא להסיקו תחת תבשילו או לא חזיא כלל וא"כ קשה כנ"ל וי"ל דכוונה התוס' דכיון שהוא אסור בהנאה אינו יכול להפריש דהא הוי אינו שלו ומשו"ה אינו קדוש אבל מתני' דכיצד מפרישין דבשעת הפרשה אכתי הוי שלו דהא עדיין לא החמיץ מהני ההפרשה אף דלא אפשר לקיים הנתינה ומ"ע דברי התוס' לא משמע כן וצ"ל דס"ל להתוס' כמ"ש התוס' בחולין דף ק"מ ע"א דציפורי עיר הנדחת יכול להקדיש אף דהוי איסורי הנאה ע"ש. וה"ה ג"כ דיכול נמי להפריש תרומה מאסורי הנאה ומשו"ה לא כתבו טעם זה. וכבר כתבתי בענין זה ואין כאן מקומו: ונראה די"ל דר' יהושיע נמי סבר כבן בתירא דאמר תטיל בצונן דהיינו דאפשר למשכח אופן ע"י צונן שלא תחמיץ רק ר"י סבר שאין צורך לזה דבלא"ה לא זהו חמץ שעוברין עליו אבל מ"מ חל עליו שם חלה דאפשר להשמר שלא תחמיץ ע"י הטלה בצונן ואז יהי' ראוי' לתת אותה לכהן וכיון דאפשר לקיים מצות נתינה שפיר קדוש ולפ"ז מוכח דר"י ס"ל כבן בתירא ודו"ק: והנה כבר העליתי למעלה דאף לשיטת ר"י דבל יראה חשיב לאו הניתק לעשה מ"מ אין להשהות חמץ לכתחלה על סמך שיבערנו לבסוף ולא כמו שעלה על דעת מרן בעל ש"א והנמשכים אחריו גדולי האחרונים. ואח"כ מצאתי ראיתי אשר גם המ"ל מפרש דעת ר"י ז"ל כמו שכתב השאג"א עיין בדבריו בפ"א מה' חמץ ומצה הלכה ג' ואף כי מי אנכי תולעת ולא איש לדבר נגד מלכים ולא אבוש מ"מ כבר אמר המלך החכם כבוד מלכים חקור דבר. וזהו כבודם לחקור להבין דברי הראשונים נ"ע. אולם עוד יש לי לבאר דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"א מה' חמץ ומצה הלכה ג' אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה ומכין אותו מכות מרדות עכ"ל והמ"ל הביא דברי התוס' בשם ר"י הנ"ל והביא ג"כ הא דאיתא בפסחים דף צ"ה ע"א בפרטי' מאי קא ממעט לא יראה ולא ימצא דדמי לי' דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה. וכתבו התוס' ד"ה בפרטי' וז"ל כאן משמע כמו שפירש ר"י בכל שעה דף כ"ט דלא יראה הוי ניתק לעשה והביא ג"כ מה שכתב המהרש"א דמלשון התוס' משמע דלא הי' גורסין כמו דאיתא בספרים שלפנינו מדכתבו הלשון מכאן משמע ולפי גרסת ספרים שלנו הלא כן איתא בהדי' בגמרא וע"כ נראה למחוק כל זה מתוך הספרים ע"ש: ואת אשר אנכי אחזה דדבר זה אי חמץ הוי לאו הניתק לעשה או לאו במחלוקת תליא דהנה בתמורה דף ד' אמרינן הקדים תרומה לבכורים ר"א ור"י בר' חנני' חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה. ומתחלה רצה הגמרא לומר דמאן דסביר' לי' דאינו לוקה הוא משום דחשיב לאו שאין בו מעשה ופריך מ"ש מימר דלקי משום דבדבורי' עביד מעשה מקדים תרומה לבכורים נמי לילקי משום דבדבורי' עביד מעשה אמר ר' אבין שאני התם דלאו שניתק לעשה הוא דכ' מכל מעשרותיכם תרימו יתיב ר' דימי וקאמר להא שמעתתא א"ל אביי וכל לאו הניתק לעשה לא לקי והא מימר דלאו שניתק לעשה ולקי כו' והקשה בתוס' ד"ה וכל וכי תעלה על דעתי' דאביי לומר על לאו הניתק לעשה דלקי והרי שלוח הקן דמשנה שלימה הוא בחולין דף קמ"א דאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה וכן גבי נותר אמרינן דבא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר דאין לוקין עליו וכן גבי אונס תנן אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה וע"ש שדחקו מאוד בתירוצם והסוגיא תמוה מאוד לכאורה. והנראה לי לומר דפשיטא דגם אביי סבירא לי' בעלמא דאין לוקין על לאו הניתק לעשה רק הקדים תרומה לבכורים ומימר לא דמי לשאר לאו הניתק לעשה דבעלמא כמו שלוח הקן ונותר אמרינן דהעשה לנתוקי ללאו אתי והתורה אמרה שיש תקנה למה שעבר על הלאו אם יקיים אח"כ העשה אבל בהקדים תרומה לבכורים דהלאו הוא דלא תאחר ופירש דלא תאחר הוא דאף דיפריש אח"כ את הבכורית מ"מ עובר הוא על מה שאיחר בהפרשתו עד אחר שכבר הפריש תרומה והעשה היא שמחויב להפריש בכורים גם אח"כ ולא יותר [דמה שפירש"י ז"ל הלשון והעמידו בחוזר ומפריש אבכורים קאי היינו שצריך להפריש בכורים ולא שצריך להפריש תרומה פעם שני דהא בהדיא איתא שם בסוגיא דהקדים תרומה לבכורים אע"פ שעובר בלאו מה שעשה עשוי וזה ברור עיין ברמב"ם]. וא"כ הא הלאו נאמרה בפירוש דאפי' אם יקיים העשה ויפריש אח"כ את הבכורים הוא עובר על הלאו וא"כ על כרחך לא בא העשה לתקן את הלאו רק אדרבה הלאו הוא אחר קיום העשה וא"כ לא דמ' לשאר לאו הניתק לעשה ומ"מ סבר ר' אבין דאין לוקין על לאו זה דכיון דיש עשה אחר הלאו אין לוקין על לאו כזה. וע"ז פריך אביי ממימר דמימר נמי דמי להא דהכא נמי אין העשה בא לתקן את הלאו דהא העשה הוא דכתיב והי' הוא ותמורתו יהיה קודש א"כ נעשה מאליו קודש ואין לזה שהמיר שום דבר מה לעשות לתקן את הלאו שעבר כיון שמה שנעשה קודש היא מחמת גזירת הכתוב ואף אפי' אם לא ירצה זה הוא קודש כשאר הקדש וא"כ הא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו הוא שצוונו השם שלא להמיר אע"פ שנעשה קודם ואדרבה הוא האיסור שלא לעשות קודש ע"י תמורה. ולפ"ז על כרחך אין העשה בא לתקן את הלאו אלא הלאו הוא אע"פ שעל כרחו יתקיים העשה מאליו. ואם נימא דבכל גווני שיש עשה עם הלאו חשיב לאו הניתק לעשה כמו הקדים תרומה לבכורים מימר אמאי לקי אלא סבר אביי דכעין זה לא חשיב לאו הניתק לעשה ולוקין עליו כנלפע"ד נכון וברור לפרש סוגיות הגמרא. ומעתה אמינא דגם לאו דבל יראה ובל ימצא נמי דמי בענין זה ללאו דהקדים תרועה לבכורים ומימר דכיון דכתיב בתורה ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וציוונו השם להשבית החמץ מביתו כל שבעת הימים ועל כל רגע ורגע עובר בלאו זה ואיך נוכל לומר דאם הי' לו חמץ בימי הפסח ומבערו לבסוף הוא מתקן את מה שעבר מאי תיקן זה על הזמן שעבר ובשלמא אם נימא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר יש לומר דהוי לאו הניתק לעשה דהא משום לאו דב"י וב"י פשיטא דהשבתתו בכל דבר דעכ"פ אין נמצא אצלו חמץ ואם עבר ולא השבית החמץ אז יש לו לתקן את הלאו ע"י שריפה דוקא אבל כיון דאנן קיי"ל כרבנן דגם בתוך הפסח השבתתו בכל דבר ומצוה עשה דתשביתו ג"כ אינו אלא שיראה שלא יהי' לו חמץ וא"כ מאי תיקון הוא זה על הזמן שעבר אשר נמצא החמץ אצלו הלא בלא העשה נמי הוא מחויב להשבית מחמת הלאו דב"י וב"י עצמו ולא חשיב אלא עשה ול"ת אבל אין העשה מתקן את הלאו שעבר כלל והרי זה דומה למה שכתבתי בהקדים תרומה לבכורים ומימר דאם נימא דגם המה חשיבי לאו הניתק לעשה ופטורי ממלקות יש לחשוב ג"כ חמץ ללאו הניתק לעשה אבל אם נימא דבכה"ג לא חשיב לאו הניתק לעשה גם איסור חמץ דב"י וב"י ליכא למיחשב ללאו הניתק לעשה והבן. והנה אף כי מה שכתבתי נכון מאוד עפ"י הסברא הנכונה מ"מ אין ליישב בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דאיהו ז"ל נראה בפ"א מה' תמורה הלכה א' שפוסק כר' אבין שכתב שם בזה"ל ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה כו' מפני שיש בה עשה ושני לאוין ע"ש הרי בהדיא שכתב הטעם כמו דמשני התם ר' אבין לאביי