מצפה אריה צ

דעת הר"י מעולם. ואבקש מאת המעיין שיעיין היטב ואקוה כי יראה כי נכונים דברי. ודע כי בעניותי לא זכיתי להבין גוף הוכחת הר"י דאף אם נימא דאינו רשאי לפדותו משום איסור דבל יראה מ"מ אסור להנות מזה במזיד בלא פדי' ואם נהנה עובר על איסור דנהנה מן הקדשים דהוי באזהרה דהא אם נימא דרשאי ליהנות במזיד ולא חשיב של הקדש הא יכול להסיק תחת תבשילו בלי פדי' וכיון דיכול להנות שוב יהי' החמץ בר דמים וא"כ איך יכול להנות הא זה בזה תליא וכיון דבמזיד פשיטא דאסור שפיר מעל בשוגג דוגמא לזה כתבו בתוס' ב"מ דף ל' ע"א ד"ה אף עובד דניחא לי' שהקשו וז"ל וא"ת ועלה עלי' זכר אמאי פסולה והא ודאי לא ניחא לי' לפסול פרה שדמי' יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם היתה כשירה הוה ניחא לי' ולכך אין להכשיר ע"כ א"כ הכא נמי אין לומר דרשאי להנות בלי פדיה דא"כ שוב יהי' בר דמים והוי להקדש ולכך אין להנות בלי פדיה ועוד הא אנן קיי"ל בקדושין דף נ"ד כר' יהודה דאמר גבי קדושת הגוף הקדש בשוגג מתחלל ובמזיד אינו מתחלל אלמא אע"ג דאינו מתחלל במזיד ואינו יכול לפדותו מ"מ בשוגג מעל ולא אמרינן כיון דאין להם פדיון ולא שוה כלום לא שייך בהו מעילה ואפילו אם נימא דהטעם דמועלין בהקדש קדושת הגוף הוא מפני שיש בהן צורך גבוה למזבח מ"מ קשה בתרומת הדשן ובגדי כהונה דכבר נעשו מצותן ואין בהם עוד שום צורך למזבח וקיי"ל בפסחים דף כ"ו דמועלין בהן. וע"כ משום כיון דגוף הדבר יש בי' שווי' רק שאין יכול לפדותו מחמת איסור הקדש הוא דרכיבה עלה לכן כיון דמה שאין להם דמים הוי רק מחמת שהוא הקדש יש בי' מעילה. א"כ ה"נ בשלמא לר"י ולר"ש דחמץ אסור בהנאה ואין להם דמים מחמת איסור דחמץ ואף אם נימא דמחמת כן נתבטל מהם תורת הקדש יהי' ג"כ אסור בהנאה שפיר אמרינן דלא מעל אבל לריה"ג דחמץ מותר בהנאה וא"כ לולא איסור של הקדש הוא יכול ליהנות ממנו והי' בר דמים רק אינו יכול להנות במזיד משום שהיא הקדש שפיר חשיב בר דמים להקדש עצמו ואסור ליהנות במזיד ואם נהנה בשוגג מעל. ובזה נתיישב לי דברי התוס' בכריתות דף י"ב ע"ב במתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' חמש חטאות ואשם אחד וכתבו בתוס' וז"ל והא דחייב מעילה אנותר ואע"ג דלא שוה מידי ואמרינן בפ' כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא היה עלי' קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש ע"כ ולכאורה יש לתמוה דלמה הי' קשה להם על נותר יותר מעל שאר הקדשות כיון דאנן קיי"ל כר"י דכל קדשי הגוף בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל א"כ הא אין לכל קדשי הגוף שום דמים כיון דאין להם פדיון במזיד ומ"מ יש בהם מעילה בשוגג. אבל לפי מה שכתבתי שפיר ניחא דשאר קדשי הגוף כיון דהא דאינו מתחלל במזיד הוא מחמת תורת הקדש אבל מ"מ אסור להנות מהם במזיד ומשו"ה יש בהם מעילה בשוגג אבל אנותר שפיר הקשו הא אפי' בלא איסור הקדש נמי אין להם דמים מחמת איסורא דנותר ואפי' אם נימא דנתבטל כח ההקדש מ"מ אסור להנות משום נותר ע"ז הקשו דנימא דהוי כמו חמץ במועד אליבא דר' יהודה דאמרינן בפסחים דלא מעל ודו"ק: עוד ראיתי שיש לתמוה על בעל המגיה במל"מ בפ"ג מהל' חמץ ומצה ה' ח' שכתב אמה שהביא הרמב"ם שם דאם של הקדש אין צריך לכפות עלי' כלי שהכל פורשין ממנו וז"ל אמר המגיה אתיא כמ"ד דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל כדאיתא בפרק כל שעה דף כ"ט ע"ש ולא ידעתי להבינו דע"כ הא דבעינן בסתם חמץ כפית כלי הוא משום דחיישינן שמא ישכח שאסור לאכלו משום חמץ ולכן בשל הקדש כיון דמיבדל בדיל מני' לא חיישינן שמא ישכח שהוא של הקדש א"כ אף למ"ד דלא מעל מחמת דאסור משום חמץ מ"מ ממ"נ ליכא שוב חשש דשמא יאכל דאם יזכור שהוא חמץ לא יאכל משום איסור חמץ ואם ישכח שהוא חמץ הא לא יאכל משום איסור הקדש. ועוד הא מסקינן שם בפסחים דמ"ד מעל הוא ריה"ג דחמץ מותר בהנאה וע"כ האי מימרא דהמוצא חמץ במועד יכפה עלי' כלי לא אתי כריה"ג דלדידי' למה לן לכפות כלי הא אפשר לשורפו ע"י הסקת תחת תבשילו דלכאורה פשיטא דמותר לדידי' דלא גרע עכ"פ משריפת שאר עצים דמותר לצורך אוכל נפש ויש ללמוד דבר זה מהתוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט הקשו האיך ילפינן תרומה מקדשים דבקדשים דין הוא שאין שריפתו דוחה יו"ט לפי שאינו יכול להנות בשעת שריפה ולא אמרינן מתוך כו' דהא בעינן שיהי' צורך קצת אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר מ"ש משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאה דאטו לפי שיש מצוה בשריפתו מגרע גרע. ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אינו לצורך הנאתו ולהכי לא דחי' יו"ט כמו נדרים ונדבות שאינן קריבין ביו"ט ע"ש ולר"י ז"ל לא הי' נראה תירוץ זה דלא דמי לנדרים ונדבות דהתם שאני דמשלחן גבוה קא זכו לכן תירץ דאינו אלא משום גזירה תרומה אטו קדשים ע"ש. ואלו שני התירוצים לא שייכים הכא בחמץ אליבא דריה"ג דהא סבירא לי' דכל הנאות מותר בחמץ א"כ פשיטא דמותר להסיק בחמץ תחת תבשילו ביו"ט ומימרא דרב יהודה לא מצי אתיא אליבא דריה"ג וצע"ג. ועתה אבאר מה שכתבתי למעלה להביא ראי' דר' יהושיע סבירא לי' נמי כבן בתירא דאפשר ע"י הטלת בצונן שלא תחמיץ דהנה יש להקשות לפי מאי דאמרינן בפסחים דף ל"ג ע"א דאמרינן אבל לפרוש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה אר"נ ב"י דכתיב תתן לו לו ולא לאורו וכתבו התוס' ד"ה תתן דהא דאיצטריך קרא הוא לריה"ג דסבר דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל למאן דסבר דאסור בהנאה הא לא הוי נתינה כלל עכת"ד. וקשה לי הא לריה"ג נמי לא חשיב נתינה כלל דהא הכהן אינו רשאי לקבלו בכדי שלא יעבור על ב"י וב"י. ואפילו אם נימא כמ"ש הש"א הנ"ל דלדעת התוס' בשם ר"י מותר להשהות חמץ ע"מ שיבערנו אח"כ ולהכי ה"נ יכול הכהן לקבלו כדי לבערו וליהנות בשעת ביעור. מ"מ קשה איך נפרנס מתני' דפ' אלו עוברין דף מ"ו דכיצד מפרישין חלה בטומאה דקאמר שם ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה ובזה קשה האיך יכול לחול עליו שם חלה הא ל"ש בי' נתינה כיון דהכהן אינו מקבלו כלל אף כי עדיין לא נתחמץ מ"מ כיון דבודאי תתחמץ היום כמ"ש רש"י ז"ל במתני' שם דא"א שלא תחמיץ עד הערב וגם לאפותה א"א ויהי' אסור בהנאה דהא אנן קיי"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה וכיון דל"ח נתינה אינו קדוש כלל ואף אם נימא דמיירי הכא שהיתה להעיסה שעת הכושר דנטמאת העיסה אחר שכבר נתגלגלה ויהי' חזיא לכהן לאפותה ואמרי' שם אהא דפרכינן לרנב"י ממתני' דהתורם מן הטמאה על הטהורה בשוגג תרומתו תרומה ומשנינן כאן שהיתה לה שעת הכושר כאן שלא היתה לה שעת הכושר מ"מ משמע דכל השקליא והטריא הוא רק לרנב"י דסבר תתן לו ולא לאורו אבל היכא דלא הוי נתינה כלל לפי שאסור בהנאה פשיטא דאינו קדוש ובכל גווני אינה קדושה דאל"כ מאי פריך הגמרא לרנב"י הא בלי רנב"י נמי קשה ממתני' דתורם מן הטמא על הטהור דהא רנב"י לא חידש לן אלא לריה"ג אבל לר"י ור"ש דחמץ אסור בהנאה פשיטא דאינו קדוש כלל אע"כ דבלי רנב"י הוי