מצפה אריה פט

לא מבעי' ביו"ט ראשון דאם ישהה אותו עד חוה"מ יבער בעצמו. כשהוא מבער ביו"ט ע"י נכרי הוא מבטל מצות ביעור דרמי' עליה אלא אפי' מוצא חמץ בשביעי של פסח דאם ישהה אותו עד לאחר הפסח ג"כ לא יקיים המצוה עכ"ז אין אני רואה שום תועלת אם יבערנו ע"י עכו"ם דבין כך ובין כך לא עביד מצוה כלל ומה לו לעבור על שבות דאמירה לעכו"ם ואם באנו לומר דבלא ביטול דאיכא ב"י וב"י עכ"פ אם יבערנו ע"י עכו"ם יהי' מבוער ולא יעבור שוב. גם זה אינו דאם נימא דאינו רשאי לשרוף ע"י ישראל לא כדעת הקדמונים שהביא המג"א ממילא אינו עובר כלל בב"י וב"י דכיון דלא רמי' חיובא עלי' לבער ע"י נכרי דלא ניתנה תורה להעשות ע"י גוי ממילא הוא חשיב אנוס כמו שכתב הכ"מ דוגמא לזה מצינו בשבת דף ד' ע"א בהא דבע' רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה והקשו בתוס' מאי בעי' היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לו נמי לא מחייב סקילה כיון שהניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו ע"ש. והכא נמי דכוותי' כיון שמניח מלבער ע"י מה שאנו אוסרין לו אינו עובר כלל בב"י וב"י ואדרבה דהכא עדיף טפי דהתם עכ"פ בא ע"י פשיעות דידי' שהדביק הפת והכא לא פשע כלל בודאי אינו עובר ודו"ק: סי' מג הנה ראיתי להגאון בעל ש"א שהאריך מאוד בסי' פ' ובסי' פ"א להקשות על מ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי דמכאן הוכיח ר"י דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו והבין הגאון הנ"ל דדעת הר"י דמותר להשהות אצלו חמץ אף שבידו לבערו ואינו מבערו ורק דבכיון שדעתו לבערו בפסח אימת שירצה שוב אינו עובר עליו ועל כן שלח ידו הגדולה להביא ראיות גדולות ועצומות נגד דעת הר"י ז"ל חדא ממתניתין דלקמן בפסחים דף מ"ו דכיצד מפריסין חלה בטומאה ביו"ט דלמה להו לר"א ולר"י לפלוגי בזה הא מותר להשהות ע"מ לבערו. שנית מהא דאמר ר"ע ריש פסחים דתשביתו בערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה וקאמר רבא ש"מ לא אמרינן מתוך ע"ש ולדעת ר"י אף אם נימא מתוך ג"כ אסור כיון דאפשר להשהותו עד לאחר יו"ט. עוד הקשה האיך אפשר לומר דאפשר לעבור על איסור לאו כדי לקיים העשה. והא גבי גזילה מוכח בהדיא דאסור לגזול ע"מ להשיבו אח"כ ע"ש כל דבריו. ואחרי נשיקות עפרו ועצמותיו הקדושים אנכי תמה אקרא דהאיך עלה כלל על דעתו לפרש דברי התוס' על דרך זה ובחנם הרעיש העולם עליו דפשיטא דלא הי' כוונת הר"י ז"ל דמותר ליקח חמץ ולהשהות אצלו דאם כה נימא הא נעקר כל המקרא ממקומו דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגם כתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם דבפירוש נאמר דמחויב לבערו תיכף ביום הראשון ואסור להשהות החמץ ואיך נוכל לומר דמותר להשהות אצלו ולבערו בסוף הפסח דא"כ לכתוב קרא הכי אך ביום השביעי שאור לא ימצא בבתיכם אם נימא דרא ודא חדא הוא וכל עיקר החיוב הוא לבערו בסוף הפסח לדעתו של הגאון לשיטת הר"י ז"ל. וגם לומר שהמצוה הוא שיהי' דעתו כל חג הפסח לבער החמץ קסה מאוד לומר כן דפשיטא דהמצוה הוא לשורפו בידים או לבערו באופן אחר בידים אבל מה לנו במחשבתו אם החמץ שמור תחת ידו ואפילו דבור לא אתי ומבטל מעשה כ"ש מחשבה שבלב ואין לך מעשה יותר מזו שמשהה אצלו החמץ בידו ואינו מבערו דוגמא לזה כתבו התוס' בנזיר דף י"ז ד"ה אלימא דאמרינן לי' לא תנזור דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא מבית הקברות כשנודר בנזיר ע"ש וה"ה הכא כשאוחז החמץ בידו ואינו מבערו הוי מעשה גמור. ודוחק לומר דהר"י ז"ל מיירי כשהחמץ הוא ברשותו ולא בידו ממש דבכה"ג חשיב כמו שאר שב ואל תעשה דמאן ספין ומאן רקיע לחלק כעין זה וא"כ בזה נסתר מה שרצה שם הגאון ז"ל ליישב דטעמו של הר"י הוא משום דלא עשה בי' שום מעשה משא"כ בגזל שעבר על הלאו בידים. ובלא"ה גם הגאון ז"ל בעצמו דחה לזה בשתי ידים דהא התוס' הוכיח מהא דאמרינן דהא דמועל הוא לריה"ג ש"מ דמותר לפדותו ולהסיקו תחת תבשילו דהיינו ג"כ ע"י מעשה. אלא ברור לדעתי דכוונת התוס' בשם הר"י הוא כשמוצא חמץ בתוך הפסח ביו"ט דאמרי' לעיל בפסחים בהדיא דכופה עליו כלי וכבר נודע דעת המפורשים מהקדמונים ז"ל דמיירי דוקא בביטלו אבל בלא ביטלו צריך לבער ביו"ט כמו שהבאתי למעלה בתשובה הקודמת וע"ז חולק הר"י ז"ל דאין צריך לבער אלא ישהה אצלו עד לאחר יו"ט ואינו עובר עלי' כיון שבדעתו לבערו אלא שאינו יכול לבערנו תיכף משום יו"ט ובל יראה הוי ניתק לעשה וזה לא חשיב ביטול העשה מה שאינו מבערו כיון שלא אפשר לו לבערו וע"י נכרי אין לבערו דאין עושין מצות ע"י גוי כמ"ש למעלה. ונראה שכן הבין נמי המג"א בפשט התוס' בה' פסח סי' תמ"ו שכתב ג"כ לכופו עלי' כלי והטעם כמ"ש בפסחים כ"ט שהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו ע"ש וזה הדין הוציא הר"י ז"ל דכיון דלריה"ג מותר לפדותו ע"מ להסיקו תחת תבשילו תיכף ומיד שמעינן דבל יראה הוי ניתק לעשה לכן כיון דהוא פודה ע"מ לבערו תיכף ומיד שרי ה"ה נמי מותר להשהות ביו"ט כדי שיבערנו בעצמו תיכף בלילה דמה שמשהה ביו"ט אינו אלא מחמת שאי אפשר לבערו מפני שהוא יו"ט. ועוד י"ל דהא דשרי לריה"ג לפדותו ולבער הוא ג"כ משום מצות ביעור לפי מה שהערתי בתשו' הקודמת לתירץ הב' של הר"י ז"ל בסוגיא דכיצד מפרישין ד"ה הואיל דהא דאמרינן דאתה רואה של אחרים ושל גבוה ולא אמרי' גבי הקדש הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוני' הוא כמו דאמרי' התם גבי חלה ותירץ דמיירי בהקדש ביד הגזבר ע"ש דלפ"ז משכחת לה ג"כ בהקדש שיהי' חייב לבער היכא דהקדש הוא ביד בעה"ב ומטעם דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלי. וא"כ י"ל דהכא מיירי בהקדש כזה ולהכי צריך לפדותו ולבערו דבלא פדיון פשיטא דאין לשורפו דהא השורף את הקדשים לוקה וגם להשהותו א"א משום איסור חמץ לכן שרי לי' לפדותו ע"מ להסיקו תחת תבשילו תיכף אחר הפדיון. אבל מ"מ זה אינו אלא כשאין בידו לבערו אבל אם אפשר לו לבערו ואינו מבערו עובר עליו דנהי דב"י הוי ניתק לעשה מ"מ הא איכא מ"ד במכות דתני קיימו ולא קיימו ואם כן בכל לאו הניתק לעשה כל שבידו לקיים ואינו מקיימו לוקין עליו ואפי' למאן דתני ביטלו ולא ביטלו דאין לוקין עליו מ"מ איסורא מיהא איכא כמו שהאריך הש"א שם בעצמו: ובזה ניחא כל הקושיות של הש"א ז"ל דמתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ניחא שפיר דהא התם אפשר להטיל בצונן שלא תחמיץ כדברי בן בתירה ור' יהושיע לא פליג ע"ז וכן פסקינן אנן להלכה עיין בפר"ח סי' תנ"ז וגם אנכי בחי' הבאתי ראי' ברורה לזה כמו שאכתוב להלן דר"י נמי סבר כבן בתירא רק סובר דאין זקוק להטיל בצונן דבלא"ה אינו עובר עליו אבל בלא טעם זה אין להניח להחמיץ העיסה במתכוין אחרי שלא יהי' בידו לבערו אח"כ. וכן ניחא הא דר"ע דדריש דביום הראשון הוא בערב יו"ט ולא קשה קושיות הש"א אחרי דמחויב לבערו תיכף אם אפשר. הארכתי בזה יותר מן המדה יען כי הגאון בעל ש"א תקע בה יתד ואחריו המשיכו כל האחרונים דלדעת ר"י מותר להשהות חמץ ובאמת לדעתי ברור כמ"ש שלא עלה כן על