מצפה אריה ט

דהבא על אחותו בלא"ה ע"כ מיירי דלא איתרו בי' לענין חיוב מלקות דידי' דאל"כ הא אין לוקה ומשלם וכן מוקים לה הש"ס בהדיא בכתובות בפ' אלו נערות א"כ נימא נמי דלא איתרו בי' משום דין רודף ואז לא ניתן להצילו בנפשו אליבא דר"ח לכן פירש"י ז"ל דמדין רודף גם בלי התראה הוא פטור מתשלומין אפי' אליבא דר"ח משום דקיי"ל כתד"ח דחייבי מיתות שוגגין פטורין מממון וכמו כן רודף יש לו דין חייבי מיתות דאף דבלא התראה לא ניתן להצילו בנפשו מ"מ פטור מממון. וכן הא דכ' רש"י ז"ל במתני' דהבא במחתרת כו' דאף שניצל הוא פטור כמו חייבי מיתות שוגגין כוונתו ג"כ אף שלא הותרו בי' כלל ואליבא דר"ח דרודף צריך התראה מ"מ הוא פטור מתשלומים כמו חייבי מיתות שוגגין וזה ברור לדעתי: ובזה מתפרש שפיר דברי הש"ס בכתובות דף ל"ד הא דאמר רבה גנב וטבח בשבת פטור כו' ואמר רבה גנב וטבח במחתרת פטור וקאמר בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שבת משום דאיסורי' איסור עולם אבל במחתרת אימא לא ואי אשמועינן מחתרת משום דמחתרתו זו הוא התראתו אבל שבת דבעי התראה אימא לא. ותמהו בתוס' דעיקר קלב"מ הוא ברציחה כתיב. ועוד דשבת ומחתרת תרווייהו תנינא דהוא משנה דהמדליק את הגדיש בשבת פטור וכן הבא במחתרת ושיבר את הכלים פטור. ולפי הנ"ל י"ל דהני תרתי מימרא דרבה מיירי בלא איתרו בי' ובזה עולה הצריכותא שפיר דאי אשמועינן שבת ה"א דדוקא בשבת חייב אף בלא התראה משום דאיסורי' איסור עולם אבל מחתרת ה"א דבעי התראה כר"ח ודוקא באתרו בי' פטור מממון אבל בלא התראה דלא ניתן להצילו בנפשו אינו פטור מממון ומתני' דהבא במחתרת מיירי באיתרו בי' משום רודף ואי אשמועינן מחתרת ה"א דמחתרתו זו הוא התראתו וה"פ דה"א דרודף א"צ התראה וגם בלי התראה הוא ניתן להצילו בנפשו כר"ה אבל שבת אימא לא ומתני' דהמדליק את הגדיש מיירי באתרו בי' קמ"ל דבין שבת ובין מחתרת פטורין מתשלומין גם בלא התראה כתד"ח וכמו שפירשתי כוונת רש"י בסנהדרין דאף לר"ח דרודף צריך התראה מ"מ הוא פטור מתשלומים גם אם לא איתרו בי' ודו"ק: ולפמ"ש דברי התוס' במכות לפי מ"ש הרש"ל צריך עיון דהא אנן קיי"ל כר"ה דרודף א"צ התראה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' גניבה ואפי' בשוגג ניתן להצילו בנפשו וא"כ אין לחייבו מלקות דהא הו"ל כמו חייבי מיתות שאיתרו בי' דלכ"ע אמרי' קלב"מ לפטרו בין מממון ובין ממלקות: ולכאורה הי' אפשר ליישב דקושית התוס' הוא בגוונא דליכא דין רודף וכמו דמשני לה אביי בסנהדרין שם דף ע"ד למתני' דאלו נערות שיש להן קנס דמיירי ביכולין להצילו באחד מאבריו וכר' יונתן בן שאול דאמר אם הי' יכולין להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו ואמרי' עליו מ"ט דר"י בן שאול דכתיב כי ינצו אנשים כו' א"ר אלעזר במצוה שבמיתה הכתוב מדבר כו' וכתיב ואם לא יהי' אסון ענש יענש אי אמרת בשלמא אם יכול להצילו באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת לה שיענש אא"א יכול להצילו באחד מאבריו ניתן נמי להצילו בנפשו האיך משכחת לה שיענש ע"ש א"כ ה"כ י"ל בכוונת התוס' במכות דמשכחת לה כגון שהרגה בשוגג וגם מיירי שהי' יכולין להצילו באחד מאבריו דלא הי' עליו דין רודף כלל: אך כד דייקת בה גם זה יש לדחות. דהא כל שקלא וטריא דסוגיא דמכות הוא אליבא דר"י דאמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ולפי מה שהעליתי בחי' ר' יוחנן לא מצי סבר כר' יונתן בן שאול דהנה אנכי הקשיתי בחידושי דגם אם יכול להצילו באחד מאבריו אמאי לא יפטרו מממון נהי דאינו רשאי להרגו לר"י בן שאול עכ"פ הוא ניתן לידון באחד מאבריו דהוי ג"כ עונש הגוף ולכאורה פשיטא דלא גרע ממלקות וכיון דקיי"ל דאין לוקה ומשלם דתרי עונשין בגוף ובממון לא עבדינן א"כ גם ברודף אף שלא ניתן לידון אלא באחד מאבריו מ"מ פטור מממון מטעם דתרתי עונשין לא עבדינן וכן משמע בש"ס דב"ק דף פ"ד ע"א דפריך הש"ס דילמא עין תחת עין ממש ומשני מתנא דבי חזקי' עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין ואי ס"ד עין ממש זמנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין והדר פריך ומאי קושיא דלמא אומד אמדינן לי' ולעולם ממש ע"ש. והנה בכתובות דף ל"ח ע"א קאמר רעי ב"ח איצטריך סד"א ה"מ היכא דסימא את עינו והרגו בו אבל סימא את עינו והורגו בדבר אחר אימא נשקול ממונא מיני' ופריך רבא הא נמי מאידך תנא דבי חזקי' נפקא דתנא דבי חזקי' עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין וכ' שם בתוס' ד"ה הא. לאו מההוא דרשה גופא קאמר דנפקא דהא האי דרשה לא שייכא כלל לסימא את עינו והרגו בדבר אחר אלא הכי דייק דכי היכי דדרשינן ולא עין ונפש תחת עין כמו כן דרשינן נמי נפש ולא עין ונפש תחת נפש עכ"ל א"כ לפ"ז גם להס"ד דב"ק שם דאימא עין תחת עין ממש עכצ"ל דעין ממש ונפש תחת נפש חשוב שתי רשעיות א"כ שמעינן מזה דאף עונש של אבר אחד מצטרף להחשב שתי רשעיות. ובאמת אי נימא דפטור דרודף הוא רק מצד חייבי מיתות שוגגין ומתנא דבי חזקי' כדמשמע בפשיטות מרש"י שהבאתי לעיל ניחא דהרי חייבי מלקות שוגגין קיי"ל דחייב והכי מסקינן בש"ס כתובות דף ל"ה ומשו"ה י"ל דאם הי' יכולין להצילו באחד מאבריו לא נפטור מממון ודמי לחייבי מלקות שוגגין אך לפי עה שהוכחתי לעיל דדין רודף חשיב כדין חייבי מיתה שהתרו בו ממש קשה הלא קיי"ל דאין לוקה ומשלם: ונ"ל ליישב דזה תליא בפלוגתא דעולא ור"י בש"ס כתובות בפ' אלו נערות דף ל"ג דכל היכא דאיכא ממון ומלקות אי ממונא משלם אי מלקי לקי דלמאן דס"ל דממונא משלם דסבר דעונש ממון חמור ממלקות שפיר גבי רודף אף דניתן להצילו באחד מאבריו לא מיפטר מעונש החמור דהיינו ממון דאף דהכא אי אתה מצות למיפטרי' מעונש הגוף כיון דבאבריו של זה ניצול חבירו מ"מ כיון דעונש קל הוא ולא שייך לומר קלב"מ ליכא לפטרו מממון ומשו"ה הוא חייב בשניהם אבל מאן דאית לי' דמלקות חמור' מממון גבי רודף ג"כ עונש אבריו פטרו מחיוב ממון: ולפ"ז אביי בסנהדרין ע"כ סבר כמ"ד דממונא משלם לכן רודף שיכולין להציל באחד מאבריו חייב נמי בממון כהנ"ל. ולפ"ז שפיר מצי סבר כר' אלעזר דלא יהי' אסון במצות שבמיתה הכתוב מדבר וכר"י ב"ש דרודף שיכולין להצילו באחד מאבריו אינו רשאי להורגו כדאמרי' התם בש"ס דסנהדרין מ"ט דר"י ב"ש אבל למאן דאמר דעונש הגוף חמור ופוטר מממון לא מצינן כלל לאוקמי' קרא דלא יהי' אסון בהכי דנהי דנימא דאם יכולין להצילו באמרם מאבריו א"א רשאי להרגו אכתי אמאי נענש עליו הא אבר אחד נמי פוטר מממון וממילא סבר כרבנן דאם יכולין להצילו בא' מאבריו נמי רשאי להרגו והקרא דאם לא יהי' אסין ע"כ לדידי' לא מוקי לה כלל במצות שבמיתה אלא דליכא דין אסון כלל דהיינו שלא התכוין כלל להרגו ולא הי' רודף כלל ולכן שפיר יש לחייבו ממון. ולפ"ז סוגיא דמכות דהתם אליבא דר"י אזלא והוא סבר בהדיא בכתובות דמלקי לקי משים דמלקות חמור ולית לי' הא דר"י ב"ש כהנ"ל ודו"ק בזה כי נכון הוא: והנה נחזור לדברינו שלמעלה שקושית מעלתו אינו רק למ"ש הרש"ל ז"ל אבל לפי מה שתירץ המהרש"א ז"ל דהכא לא שייך למימר הכי דכיון דאינו לוקה אמה שהרגה אלא שבהריגתה ביטל העשה והחיוב מלקות הוא