מצפה אריה י

אשעה שגירשה לדבריו אין התחלת למה שהקשה מעלתו דדוקא לפי מה שעלה על דעת התוס' בקושייתם דאף אם ביטל העשה בשוגג חייב מלקות משום שגירשה מעיקרא ועכצ"ל הטעם בזה דגם לר"י דאמר ביטלו ולא ביטלו מ"מ עיקר החיוב מלקות הוא על שעת עבירת הלאו ולא אמעשה הביטול דפשיטא דאם נימא דהחיוב מלקות הוא אמה שביטל העשה הוי בעינן שיבטל במזיד דוקא דליכא מלקות בשוגג אלא ע"כ דעיקר החיוב הוא אמה שגירשה אלא שאין לוקין ע"ז כל זמן שבידו לקיים העשה ולכן סני אף בביטל בשוגג דהלא אדם מועד לעולם ולענין דיני ממונות חייב אשוגג כמזיד אלא לענין מלקות גזירת הכתוב שאין לחייבו אמעשה שוגג לכן הי' סבר התוס' בקושייתם דבכגון זה שפיר יש לחייבו על מעשה הגירושין דמעיקרא אף שביטל העשה בשוגג ושפיר כתב המהרש"א דלפ"ז נמי אין לפוטרו מטעם קלב"מ מחמת עבירת הריגתה דהמלקות הוא אשעה שגירשה אבל לפי תירוצם של התוס' דאם ביטול העשה בשוגג פטור א"כ עיקר החיוב הוא על ביטול העשה ממילא לא שייך נמי להקשות דמשכחת לה במזיד ולא איתרו בי' דמ"מ הוא פטור ממלקות משום דאמרינן קלב"מ אי נימא דחייבי מיתות שוגגין פטורין נמי ממלקות כמו מממון וזה ברור: אמנם דברי הרש"א ז"ל תמוהים מאוד והמה לכאורה מרפסין איגרא דלפי דבריו איך יפרנס דברי הגמרא בדוכתא דאמרי' בהדיא אי דקטלה קלב"מ אלמא בהדיא דאף דחיוב מלקות דידי' אשעה שגירשה והחיוב מיתה הוא על מה שהרגה מ"מ כיון דביטול העשה היא ע"י הרציחה אמרינן קלב"מ ואיך עלה על דעת התוס' למימר דבכה"ג לא אמרינין קלב"מ ואם דהגמרא מיירי שהרגה במזיד והתוס' מיירי שהרגה בשוגג מאי נ"מ בזה כיון דקיימינן דחייבי מיתות שוגגין פטורין בין מממון ובין ממלקות כמו מזידין והיא תמי' גדולה: והנה לכאורה עלה על רעיוני לומר דדברי הרש"א ז"ל מכוונים למ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות במס' גיטין בפרק הניזקין במתני' דהמטמא והמדמע והמנסך מזידין חייבין וז"ל ודוקא שלא ידע זה המנסך שהוא חייב סקילה כשמנסך אותה לע"ז שאם ידע לא הי' חייב בתשלומים שעיקר אצלינו שאין אדם מת ומשלם עכ"ל בקיצור. וכבר צווחו ותמהו על דברי הרמב"ם הרבה מהאחרונים ז"ל מאי חילוק הוא בין שוגג למזיד לפי מאי דקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין עיין בדבריהם אך כפי מה שאני רואה כאן מ"ש המהרש"א נראה ששניהם לדבר אחד נתכוונו דהרי התם בגיטין דף נ"ב אמרי' מאן דאמר מערב מ"ט לא תני מנסך אמר לך מנסך קלב"מ ואידך משעת הגבהה הוא דקניא לי' ומתחייב בנפשי' לא הוי עד שעת ניסוך ע"ש א"כ התם נמי דמי להך דמכות דע"י ניסוך נתחייב על שעת הגבהה למפרע ובכה"ג הוא ע"כ צריך לחלק לדעתו בין שוגג למזיד אמנם מ"מ צריך לשום לב להתבונן מהו החילוק בין שוגג למזיד: והנה קודם שראיתי המהרש"א הנ"ל אמרתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל על פי דרך זה דהנה הקשו הקדמונים ז"ל בב"ק דף ע' ע"ב בההיא דפריך הגמ' התם לרבנן כיון דמטי לאויר חצירו קנהו ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח דמאי פריך נימא דעקירה צורך הנחה כמו דאמרי' בכתובות דף ל"א א"ר אבין הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה הוא ותירץ השטמ"ק בשם הר"י מקורבל ובשם שיטה ישנה דכיון דכל עיקר חפצו רק לקנות הגניבה ולא לעשות איסור אף שבע"כ הוא עושה מלאכה בשבת החיוב הוא רק על הנחה ולא שייך לומר עקירה צורך הנחה ע"ש וא"כ לפי סברא זו הא דאמרינן התם בכתובות גבי הזורק חץ כו' פטור דמקורה צורך הנחה לפי הנ"ל צ"ל דדוקא בזרק חץ והתכווין לחלל שבת במזיד הוא דאמרי' הכי דאז משעת עקירה התחיל החיוב על חילול שבת אבל אם לא התכוין כלל לחלל פשיטא דלא שייך כלל לומר עקירה צורך הנחה דהשתא התם בב"ק באמר זרוק גניבתי' לחצירי דחילל שבת במזיד מ"מ לא אמרינן עקירה צורך הנחה משום דלא הי' כוונתו רק לקנות הגניבה ובשביל תכלית זה הוא חילל שבת כ"ש כשלא הי' כוונתו כלל לחלל שבת אלא זרק החץ בשוגג ולא רצה לעבור על איסור שבת פשיטא דלא אמרו בכה"ג עקירה צורך הנחה הוא ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם ז"ל דהא הקשו התוס' והקדמונים ז"ל שם בגיטין אמאי לא נימא הגבהה צורך ניסוך הוא ולפטור כמו דאמרי' בכתובות עקירה כו' ע"ש בדבריהם הנחמדים ולהכי כתב הרמב"ם דמיירי בשוגג שלא ידע שהוא איסור סקילה אבל אי הוי ידע הי' פטור מממון משום דהגבהה צורך ניסוך אבל זה י"ל רק ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל אבל דברי מרן הרש"א לא מתוקן כלל דהלא הכא בשעה שגרשה לא הי' כלל שום התחלה מאיסור רציחה שקטלה אחר כך: והנה יש להקשות על דברינו הנ"ל שאמרנו דעקירה צורך הנחה הוא דווקא במזיד אבל לא בשוגג דלפי זה מאי פריך התם רב ביבי בר אביי מהא דהגונב כיס בשבת דנימא נמי הגבהה צורך הוצאה דילמא מיירי בשוגג דלא אפשר לומר הגבהה צורך הוצאה כהנ"ל. אבל באמת ניחא דהנה בש"ס דסנהדרין אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור דבדמים קננהו וקאמר עלה רבא דמסתברא דוקא בששיבר דליתנהו אבל באיתנהו לא והאלקים אמר רב אפי' באיתנהו וכו' ומותיב רב ביבי ב"א מהא דהגונב כיס ומשמע לי' דאיירי בדאיתנהו ואפ"ה פטור כרב ע"ש. וכיון דרב ביבי מפרש הברייתא דאיתנהו כרב ע"כ מיירי דעשה החיוב שבת במזיד ראם בשוגג אמאי פטור בסיפא דאף רב לא קאמר רק במחתרת דהוי כמו מזיד דחשיב עבדינן החומרא ומטעם דבדמים קננהו אבל בשוגג דלא עבדינן החומרא פשיטא דלא שייך כלל לומר דבדמים קננהו כיון שאינו בר דמים כלל א"כ לפי זה שפיר פריך דלפטור גם כן ברישא מטעמא דהגבהה צורך הוצאה הוא: אמנם עוד יש להקשות בזה לפי דעתי קושיא מושכלת והיא דמאי פריך רב ביבי ב"א אדר' אבין דילמא אף דסבר ר"א דמשום דעקירה צורך הנחה חשיב ליה חיוב מיתה משעת עקירה עכ"ז כיון דעכ"פ בשעת עקירה: עודנה לא נגמר החיוב ואינו בר דמים לא שייך לומר דבדמים קננהו לפוטרו אף באיתנהו משום דלא עדיף עכ"פ מחייבי מיתות שוגגין דפטורי רק בליתנהו לכן שפיר קאמר ר' אבין דהזורק חץ וקרע שיראין דהיינו ליתנהו פטור אבל ברייתא דהגונב כיס דלדעת רב ביבי מיירי בדאיתנהו כמו שהקשה בעצמו בסנהדרין מזה לרבא א"כ שפיר החילוק בין רישא לסיפא דבסיפא כבר נגמר החיוב ובדמים קננהו אבל ברישא לא נגמר החיוב בשעת הגבהה לכן כשהחפץ עדיין בעין צריך להחזירה דלא קננהו עדיין בשעת עקירה כהנ"ל: אך באמת ניחא דהא עכ"פ אחר כך כשהוציא לר"ה ונגמר ההוצאה לגבי חיובא דשבת ואז שייך לומר בדמים קננהו ונעשה שלו כרב דאמר הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מלהשיבם א"כ לפ"ז פשיטא דהא דקאמר בברייתא דהגונב כיס בשבת חייב היינו רק ממון אבל לא החפץ ממש שגנב משום דבדמים קננהו והחפץ נעשה שלו והא דצריך לשלם היינו מחמת הגבהה הראשונה ומטעם דלא יהא הקנין עדיף מאלו הי' נאבד מאתו שג"כ הי' צריך לשלם דבשעת הגבהה הראשונה הוא התחייב א"ע באונסין כדין גנב וא"כ לפ"ז שפיר פריך רב ביבי דאמאי משלם דמים הא החפץ חשיב כאילו ליתנהו כלל משום