מצפה אריה ח

שהי' מוכן אגב אמו אבל עגל שנולד מן הטריפה דמיירי שעד היום לא כלו לו חדשיו ולא הי' מותר לשוחטו מאתמול א"כ חשיב היום מתיר עצמו בשחיטה ודו"ק. וראיתי אח"כ להפנ"י שהרגיש בדקדוקי הגמרא שכתבתי ע"ש ולפע"ד ברור כמ"ש: מעתה בנידון דידן לשיטת הרז"ה ודעימי' ז"ל יש להתיר עגל שחל יום שמיני ביו"ט דהא כיון דהי' אסור לשחטו מערב יו"ט א"כ הא הוי היום מתיר: עצמו בשחיטה. וא"ל דכעין זה לא חשיב מתיר עצמו בשחיטה כיון דנתברר עתה דלא הי' נפל מעולם וגם מעיקרא הי' מותר באמת. דזה אינו כיון דאם כה נימא לא איתקצי כלל ביה"ש וכל עיקר הטעם שאנו באין לאסרו הוא משום דאמרינן דכעין זה חשיב מוקצה כיון דעכ"פ הי' אסור מחמת ספק איסור תורה או מחמת ודאי איסור דרבנן כמו שכתבנו למעלה א"כ מחמת זה עצמו הוא חשיב עכשיו מסיר עצמו בשחיטה ואף דאנן להלכה קיי"ל כהרמב"ם ז"ל דפסק כרב גבי אפרוח שנולד ביו"ט לאיסורא ולא אמרינן האי טעמא דמתיר עצמו מ"מ כיון דלדעת הרמב"ם נמי לא ברירא לן לאסור עגל שחל יום שמיני שלו ביו"ט דהא הוי מוקצה לשעבר וכבר בארתי דלדעת הרבה פוסקים דאיסור ח' ימים אינו אלא מדרבנן דפשיטא דלא אמרינן מוקצה לשעבר ומשו"ה יש לצרף שיטת הרז"ה ודעימי' לסניף להתיר ועמוד גדול הוא לסמוך עליו בזה. הנלפע"ד כתבתי: ארי' ליב ברודא סי' ג' תשובה לחכם אחר הנה אשר הקשה כ"ת אדברי התוס' במס' מכות דף ט"ז ע"א בד"ה אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני' וז"ל וא"ת דלמא מיירי דקטלה ומ"מ לא הוי קלב"מ דמיירי שהרגה בשוגג וי"ל דא"כ היינו כמו מתה מאליה כיון דהרגה שלא במתכוין כך הקשה משי"ח ותירץ עכ"ל ע"ש וע"ז עמד כ"ת הלא אכתי משכחת לה שהרגה במזיד ולא אתרו בי' ארציחה אך אביטול העשה דאז יש ללקותו אמה שבטל העשה זהו תוכן קושית מעלתו הנה גם אנכי עמדתי בזה בעת למודי ואציע פה לפני כ"ה את אשר העליתי במצודתי בעזהש"י. ראשון תחלה נאמר דקושית התוס' בנוי' רק אם נימא דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות ולא אמרי' בזה כיון דאלו אתרו בי' פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור: כמו שסבר ר"ל בכתובות דף ל"ד ע"ב דאל"כ לא הוי מקשי התוס' מידי וכן על זה סובב קושית כ"ת דלשיטתם משכחת מזיד ולא איתרו בי' והרש"ל ז"ל בס' חכמת שלמה כ"כ בביאור דברי התוס' ואם אמנם המהרש"א ז"ל השיג על הרש"ל וכ' ואין דבריו מובנים לי דהא מסיק בפ' אלו נערות דחייבי מיתות שוגגין וד"א לכ"ע פטורין מיהו הכא ל"ש למימר הכי דהא דלוקה הכא לא אמה שהרגה דהא שוגג הי' אלא כיון שהרגה ונתבטל העשה חייב מלקות משום שגירשה עכ"ל ובאמת אחרי מחכ"ת אשתמיטתי' לי' למרן הרש"א ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל בהל' שחיטה דחייבי מיתות שוגגין פטורין רק מממון מתנא דבי חזקי' אבל במלקות חייבין וכן איתא בהדיא בס' שיטה מקובצת שם בפ' אלו נערות בשם הרשב"א ז"ל וכן מוכח בהדיא בש"ס דחולין דף פ"א ע"ב גבי פלוגתא דר"י ור"ל בשחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז ע"ש: והנה נלע"ד להמציא דבר חדש אולם ברור ונכון מאוד דהא דפליגי ר"י ור"ל בכתובות ובחולין אם חייבי מיתות שוגגין פטורין ומקרי שוגגין לענין זה בין שוגג ממש בין מזיד ולא אתרו בי' דכל שאין אנו מחייבין אותו בעונש מיתה מחמת שלא התרו בי' דין שוגג יש לו כמבואר התם בהדיא בסוגיא היינו דוקא בעבירות שלא ניתנו בהן להצילן בנפשו כמו שבת וע"ז וכדומה אבל חייבי מיתות בעבירות שניתנו להצילן בנפשו כמו רציחה ועריות כ"ע מודו דאם עשו במזיד אף בלא התראה פטורין מממון וכן ממלקות ומטעם דהא יש לאלו עכ"פ דין רודף מפני שניתנו להצילן בנפשו וקיי"ל כרבא דאמר בסנהדרין דף ע"ד רודף שהי' רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור וע"ז לא מצינו שיפלוג ר"י לומר דרודף חייב לשלם וגם הלא משנה מפורשת הוא בסנהדרין דף ע"ב דהבא במחתרת ושיבר את הכלים פטור ואטו פליג ר"י על מתניתין אע"כ דר"י ור"ל לא פליגי אלא באותן חייבי מיתות שאין להם דין רודף אבל בחייבי מיתות שניתנו להצילן בנפשו כ"ע מודו דבמזיד אף בלא התראת פטור בין מממון ובין ממלקות: והנה אף דלא מצינו בשום מקום בש"ס או בקדמונים שיש דין רודף לענין מלקות דכמו דפטור מממון כן יהי' פטור ממלקות אם עבר עבירה שיש בה מלקות בשעה שרדף אחר חבירו להרגו מ"מ מצד הסברא אין לחלק בין ממון למלקות דכיון דהא דרודף פטור הוא משום דכיון דהותר דמו להרגו בשעת מעשה חשיב כאילו נתחייב מיתה ממש א"כ יש לדונו כמו חייבי מיתות ב"ד שהותרו בי' דלכ"ע אמרינין קלב"מ לפוטרו בין מממון ובין ממלקות וכן ראיתי להגאון ר' בעריש מגלוגא רבתי בהקדמתו לס' פני יהושיע על סדר נשים שכ' בפשיטות דרודף פטור ממלקות כמו מממון ע"ש. אך כד עיינתי בזה ראיתי שלכאורה מפורש להיפך ברש"י ז"ל סנהדרין במשנה דהבא במחתרת פטור וז"ל ואף דלא אקטול פטור מתנא דבי חזקי' דאיתקיש שוגג למזיד ע"ש וכן לקמן בגמרא גבי הא דפריך ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו כו' וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם כ' רש"י ז"ל ואי ניתן להצילן בנפשו אמאי ישלם הרי מיתה ותשלומים יש כאן ואע"ג דלא אקטול פטור מלשלם כדקיי"ל דכל חייבי מיתות ב"ד שוגגין פטורין דנפקא לן מתנא דבי חזקי' כו' ע"ש מדברים אלו נשמע דבלא האי דרשה דתד"ח לא הוי אמרינן דרודף פטור מממון ודין רודף אין לו אלא כמו חייבי מיתות שוגגין דעלמא וא"כ למ"ש הרמב"ם והשטמ"ק שהבאתי למעלה דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות כן צ"ל נמי דרודף אינו פטור ממלקות: אך אם כה נימא יש לתמוה טובא בסוגיא דכתובות שם דאמרינן התם ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור איך עלה כלל על דעתו לומר הכי דא"כ ק' על ר"י ממתני' דהבא במחתרת פטור וגם ל"ל לרבא למיפרך ומי איכא למ"ד דחייבי מיתות שוגגין חייבין ממון והא תנא דבי חזקי' יותר הי' לי' להקשות ממתני' הנ"ל וזה תמי' עצומה מאוד: לכן נ"ל ליישב דרש"י ז"ל כיוון בזה ענין אחר דשם בסוגיא דסנהדרין איתא א"ר הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אין צריך התראה לא שנא גדול ול"ש קטן ואיתבי' ר' חסדא לר"ה מברייתא דיצא ראשו אין נוגעין בו ואמאי הא הו"ל רודף ומסיק התם בגמרא אמר לך רב הונא אנא דאמרי כתנא דמחתרתא דאמר מחתרתו זו הוא התראתו ע"ש היטב. מבואר התם דר"ח פליג אדר"ה וסבר דרודף נמי צריך התראה ובלא התראה לא ניתן להצילו בנפשו וכיון דבעל שקלא וטריא דסוגיא דורמינהו מהבא על אחותו כו' הוא רב חסדא דאיהו הוא דקא משני לי' התם. הוקשה לי' לרש"י ז"ל דמאי פריך דהא מתני'