מצפה אריה פז

עצמו לא בעינן נמי שיאמר רוצה אני ולפ"ז לשיטתם הא דבעינן גבי קרבן שיאמר רוצה אני צ"ל דבאמת אינו אלא גזירת הכתוב דהקרבת הקרבן צריך דוקא שיהי' לרצונו ומעתה שפיר הוכיח הגמרא מזה סייעתא לר"ה שכל שכופין אותו שיאמר רוצה אני חשיב רצון דליכא למימר דמשו"ה חשיב רצון מפני שהוא בעצמו נדר מתחלה להביא עולה דאי משום זה לא הוי בעינן כלל שיאמר רוצה אני אע"כ דמשום דאמר רוצה אני הוא חשיב רצון גמור גם בשעת הקרבה ודו"ק: והנה בגוף הדבר באונס שהביא ע"ע אי חשיב אונס יש להביא ראי' לפעד"נ משבת דף ד' ע"א דבעי התם רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור מהו. התירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה או לא והקשו התוס' ד"ה קודם וז"ל וא"ת מאי בעי' הוא זו אם התירו לו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים בס"פ האשה ערל הזאה איזמל העמידו דבריהם במקום כרת הואיל ורבנן היא דאסרי לי' למיעבד פסח עכ"ל ע"ש. והא הכא בהדביק פת שהוא ידע מקודם שאח"כ לא יהי' מניחין לרדותה והוא הדביק את הפת הא הכניס את עצמו לתוך האונס ומ"מ פטרינן לי' מסקילה דחשבינן לי' לאנוס אלמא בכל כה"ג אזלינן בתר השתא והיא ראי' נכונה לדעתי: אולם לעומת זה יש להביא ראי' להיפך דאונס שבא לאדם ע"י עצמו ל"ח אונס מהא דאמרי' בקדושין דף נ"ט ע"א לא בא אחר וקידשה וחזרה בה ר"י אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דיבור ור"ל אמר אינו חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור ופריך התם ר"י לר"ל ממתניתין דהשולח גט לאשתו והגיע לשליח וא"ל גט שנתתיו לך בטל הוא הרי זה בטל והא נתינת גט לשליח כנתינת מעות ליד אשה דמיא וקתני הרי זה בטל ע"ש ואם נימא דאונס שבא לאדם ע"י עצמו חשיב אונס קשה מאי קושיא הוא הא י"ל דשאני התם דנהי דאין ביד הבעל לבטל את השליח מ"מ איך יכול השליח ליתן את הגט בע"כ של הבעל הא חשיב גט מעושה כיון שהבעל עומד וצוח שאינו חפץ בזה וכן קשה אלישנא בתרא דר"י ור"ל פליגי אם היא נתנה לשליח לקדשה וחזרה בה דסבר ר"ל דאינה חוזרת ויכול השליח לקדשה בע"כ דאמאי לא נימא דחשיב אונס אלא עכצ"ל דמחמת טענת אונס א"א לבטל הקידושין או הגירושין דכיון דזה נעשה שליח עפ"י הבעלים והמה בעצמם המשיכו להאונס אע"פ שאח"כ נתחרטו ל"ח אונס. והנה לדעת התוס' דבפני השליח גם ר"ל מודה דשפיר מבטל לי' לשליח או לפי מה דאיתא בירושלמי דבפני ב"ד שפיר מבטל יש לדחות ראי' זו דאפשר לומר דמשו"ה ל"ח אונס דהא בידו לבטל בפני השליח או בפני ב"ד אבל מ"מ לדעת רש"י ז"ל דאינו יכול לבטל כלל הוא ראי' אלימתא וגם לדעת התוס' משכחת ג"כ שיחשב אונס דלא אפשר ליה לבטל באופן הנ"ל אלא לבטל סתמא כגון שהוא רחוק משליח וגם מב"ד וע"מ פשיטא דאין חילוק כלל לר"ל והביטול לא מהני ובכה"ג הא חשיב אונס ויש עוד לדבר בזה אך לא הבאתי הדברים בכור הבחינה ועיין בס' פנ"י שם. עוד יש לעורר בזה מש"ס דכתובות דף נ"ב ע"ב דאמר רבא התם כל שתחילתו באונס וסופו ברצון פטור מ"ט יצר אלבשה ע"ש והקשה בס' פנ"י מהא דקיי"ל כר' אליעזר דחייב על כל כח וכח אמאי לא נימא ג"כ דיצר אלבשה ותירץ הוא ז"ל דשאני התם דהוא גרם האונס לעצמו וכ' עוד דמכאן ראי' לשיטת רבינו שמחה דאם נתיחדה מקודם ואח"כ אנסה דאסורה על בעלה משום שהיא גרמה להאונס ע"ש. ואף שבאמת ראייתו לשיטת ר"ש אינו מוכרח כלל דכגון זה לא חשיב שהיא הביאה אה האונס דנהי דהיא מסרה את עצמה להתיחד עמו אבל מ"מ לא היתה יודעת שיאנס אותה וביותר דבריו תמוהים שבאמת גם רבינו שמחה בעצמו לא אמר אלא שהיא שוב אינה נאמנת לומר נאנסתי כיון שנתייחדה מרצונה אבל אם נתבררה שנאנסה אדרבה משמע מדבריו שהוא מותרת לבעלה עיין בהגהת א"ע סימן ך' ובמרדכי פרק ב' דכתובות ע"ש אבל מ"מ שפתיו ברור מזללו מהא דר"א דמחייב על כל כח וכח דכל שהביא האונס על עצמו ליכא טענת אונס וה"ה ממילא נמי לגבי גט כה"ג ל"ח אונס. איברא דלפע"ד נראה דמימרא דרבא מיירי שלא נסתלק האונס מתחלה ועד סוף ואף אם היא לא היתה נתרצית לבסוף הי' הבועל מאנס אותה בלי רצונה לכן אמרינן דאע"פ שגם היא נתרצית לבסוף פטורה משום דיצר אלבשה וזהו מאי דקאמר הש"ס אפי' היא אומרת הניחו לו כו' אבל בכה"ג שהמאנס לא הי' מאנס אותה יותר רק היא נתרצית מעצמה לא שייך לפוטרה מחמת יצר אלבשה. ובזה ניחא ג"כ מה שמקשה הגאון בעל הפלאה מסוגיא דשבועות דף י"ח דאמרי' התם הי' משמש עם הטמאה וא"ל נטמאתי ע"ש. ואח"כ מצאתי שכתב כן הגאון מליסא בס' בית יעקב והנאתי שכוונתי לדעתו הגדולה ע"ש. אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי הא ממימרא דרבא דכל שתחילתו באונס וסופו ברצון חשיב אונס משום דאמרי' דיצר אלבשה שמעינן דכל שהרצון נעשה על ידי האונס לא חשיב רצון משום דע"י האונס נתהוה הרצון ואזלינן בתר מעיקרא א"כ אמאי אמרינן התם בב"ב דסברא הוא דאגב אונסא גמר ומקנה נהי נמי דגמר ומקני לבסוף מ"מ נימא כיון דכל עיקר הסיבה שהיא גמר ומקנה הוא רק מחמת האונס דמעיקרא ל"ח רצין והוי כאונס וכמו דאמרינן התם ולדעתי זה דבר אשר ראוי להתבונן ע"ז, ואף שכתב הרשב"ם בסוגיא דב"ב בפרדיסא דרבא לא ס"ל כרב הונא מ"מ פשיטא דלא תליא זה בזה דהא אנן קיי"ל כר"ה ופסקינן ג"כ כרבא דתחילתו באונס וסופו ברצון פטור. והנראה לי בזה ליישב דהא אנן קיי"ל דברים שבלב אינם דברים רק בתלוהו וזבין אף דאמר רוצה אני ל"ח דברים שבלב כיון דידוע שאנסוהו על כך שיאמר רוצה אני וכל שהדבר ידוע לכל לא הוי דברים שבלב כמו שמבואר בתוס' בכמה מקומות ובשאר הקדמונים ואף דפעמים יש באדם שמשנה דעתו ורצונו ממה שהי' מקדם ובן אדם ויתנחם ורוצה אח"כ מה שלא רצה מקודם מ"מ בלי ראי' אין לנו לומר שהוא מתחרט אבל כיון דאמרינן דסברא הוא דאגב אונסא גמר ומקנה וידעינן בודאי שנשתנה דעתו ממה שהי' שוב אמרינן דלמא הוא רצון גמור ואף בלא האונס הי' מעצמו מתחרט על מה שלא רצה מקודם וכיון שיש רק לספק בזה שוב לא איכפת לן מה שבדעתו באמת דהא הוי דברים שבלב. ובזה מיושב סוגיא דקידושין דף נ' ע"א דאמרינן התם דדברים שבלב לא הוי דברים מהא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו ומסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים ודלמא בלבי' לא ניחא לי' אלא ש"מ דדברים שבלב אינם דברים. ודחי דש"ה דניחא ליה בכפרה ובסיפא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. והקשה הרשב"א ז"ל דל"ל הני טעמא תיפוק לי' דהא אנן קיי"ל כרב הונא דאמרי' אגב אונסא גמר ומקנה ולפי האמור ניחא דרב הונא לא קאמר רק לפי המסקנא דהתם דדברים שבלב אינם דברים. אבל להס"ד דהתם דהוי דברים לא מהני האי טעמא דאגב אונסא גמר ומקנה דאכתי ניחוש דלמא בלבי' לא ניחא באמת ורק מחמת האונס גמר ומקנה וזה לא מהני דלא חשיב רצון גמור כמו דאמרי' בש"ס בכתובות דתחילתו באונס וסופו ברצון פטור ודו"ק. נחזור עתה לענין שלפנינו כיון דדעת רוב גדולי הקדמונים דכל שלא גלה דעתו בשעת סידור