מצפה אריה פו

גם חז"ל לא תיקנו בהכי ודו"ק. אבל אכתי קשה דלפ"ז מאי פריך הגמ' מגיטי נשים דנימא ג"כ אגב אונסי' גמר ומגרש הא בגיטי נשים אם נימא דלא גמר ומגרש ואין הגט כשר שוב לא יכפוהו כלל לגרש דאין תועלת בהכפי' וכיון שכן הסברא נוטה דלא גמר ומגרש ומחמת זה יסתלק האונס וזה הוא תמי' רבתי. והנראה בזה לדעתי דהענין כך הוא דהנה כל אלו דאמרינן בהו שכופין אותו להוציא הוא מצד תקנת חז"ל דמדאורייתא לא מצינו שיהי' על הבעל חיוב לגרש את אשתו וכ"ש שאין כופין אותו לגרש וכן אמרי' בכתובות דף ע"ז ע"א בשלמא לר"א דרבנן קתני דאורייתא לא קתני ע"ש היטב. ועיין תוס' זבחים דף ב' ד"ה סתם רק חז"ל ראו לתקן בכגון אלו שאינן ראוי' לשבת עם נשיהם שהמה מחוייבים לגרשם. וגם לכוף אותם על כך וכיון שהדבר הוא מצד תקנת חכז"ל הי' כח ביד חכמים לתקן לכוף לגרש אף בלא אמירתו רוצה אני וכמו דאמרי' בעלמא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' ואך חכז"ל לא רצו לתקן ע"ז האופן ונצטרך תמיד להפקיע הקידושין התקינו לכופו עד שיאמר רוצה אני דאז אמרי' דאגב אונסא גמר ומגרש וכיון דאם הי' נימא דלא גמר ומגרש נמי הי' מתקנו חז"ל לכוף אותו שוב הוא באמת גמר ומגרש דוגמא לזה כ' הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ל"ג גבי הא דאמרינן כל דמקדש אדעתיהו דרבנן מקדש כו' וז"ל אלא דאכתי קשי' ליה האיך א"א חייבת מיתה כו'. ועוד א"כ יכולין ממזרים ליטהר כו' ולפיכך הי' מפרש הוא ז"ל אפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' כלומר אם הי' מבטלו הי' חכמים מפקיעין את הקידושין ומשום כך אנן סהדי דאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהי' בעילתו בעילת זנות עכ"ל כן י"ל הכא דשפיר תקנו חז"ל שיאמר רוצה אני בכדי שלא יצטרך לבוא לידי הפקעת קידושין ודו"ק היטב כי בזה מיושב כל הסוגיא על נכון: (א) מה שהקשה התוס' ז"ל שם לפי מה שפירש הר"י ז"ל דגבי גט חשיב כמו תלוהו וזבין משום שהבעל נפטר משאר כסות ועונה א"כ גט מעושה שלא כדין אמאי פסול נימא דאגב אונסא גמר ומגרש: (ב) מה שתמהו בתוס' וכל הקדמונים ז"ל מאי משני הגמרא התם כדרב משרשי' הא בגיטין מסקינן דרב משרשי' בדותא הוא. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דגבי גט שלא כדין דעלמא שכופין אותו לגרש ל"ש לומר דמחמת אונס גמר ומגרש דאדרבה אם נימא דלא הוי גט שוב לא יכפוהו כלל ויסתלק האונס רק כדין הוא שכופין מצד תקנת חז"ל אבל שלא כדין לא מהני הכפי' ואינו גמר ומגרש והגמרא פריך מברייתא דל"ל שיאמרו עשה מה שישראל אומרים לך בלא זה יהא כשר כיון דגוף הכפי' הוי כדין ואם אין יד ישראל תקיפה שיכוף אותו ע"י ב"ד של ישראל מאי איכפת לן אם נתקן שרשאין לכופו ג"כ ע"י עכו"ם ונימא נמי דגמר ומגרש. ומשני כדרב משרשי' והכי פירושו מטעמא דר"מ כדי שלא יהא כל או"א הולכת ותולה עצמה ביד נכרים לא תקנו חכז"ל לכוף אותו ע"י עכו"ם אלא אם כן בדרך זה שיאמרו עשה מה שישראל אומרים לך וכיון דחז"ל לא תקנו כן שוב לא הוי גט מדאורייתא דלא גמר ומגרש וממילא יסתלק האונס דלא יכופו אותו כלל וכוונת הש"ס רק כטעמא דר"מ אבל לא כהלכתו דסבר דבאמת ע"י עכו"ם נמי כשר מה"ת דזהו בדותא כמו דמסקינן בגיטין ודו"ק. מעתה לפי מה שכתבנו בנשבע לגרש כיון שמצד הדין אינו מחויב כלל לגרש וליכא בזה תקנת חז"ל ל"ש לומר דכיון שהוא מחויב מחמת השבועה גמר ומגרש כמו גט מעושה כדין דהכא י"ל איפכא דלא גמר ומגרש ובזה יהי' נסתלק האונס דכיון דהוא אינו רשאי לגרש שוב אינו עובר כלל על השבועה דחשיב אנוס. אך לכאורה יש לפקפק ע"ז דהא אם נימא דמחמת השבועה אין בידו לגרש חשיב השבועה שבועת שוא וכן ראיתי שהובא בשם מהרח"ש שהקשה אהא דאיתא בב"י דטוב להתיר השבועה הא כיון שאינו יכול לגרש אם כן השבועה היתה שבועת שוא ולא שייך בזה התרה עיין שם. ולפי זה לכאורה גם בנשבע לגרש אפשר לומר נמי דגמר ומגרש כי היכי דלא להוי שבועתו שבועת שוא. אך באמת דברי מהרח"ש אינם מובנים דפשיטא דאם באמת אינו מתחרט כלל והוא מגרשה בלב שלם ולא נשתנה רצונו מכמות שהי' בשעה שנשבע הגט הוא כשר ולא איכפת לן כלל שבועתו וכי משום שנשבע מגרע גרע רק אנן הוא דחיישינן דילמא הוא נתחרט ומגרש רק מחמת השבועה ואז הוא חשוב אנוס. אבל מ"מ לא הוי השבועה שביעת שוא וכן מצאתי לס' אחד מהאחרונים שכתב ג"כ לדחות דברי מהרח"ש הנ"ל. והנה הרב ב"י ז"ל בסי' קל"ד הביא תשו' הר"ר מימון מנואר שנשאל על ראובן שחייב עצמו בקנס אם יחזיר את אשתו ולא יגרשנה והשיב דאין זה חשוב אונס שהוא מחויב את עצמו בדבר שרוצה לעשות אין זה כפי' וגבי מוציא ש"ר אמרינן בגיטין דף מ"ו באומר יאסר כל הפירות שבעולם עלי אם לא אגרשיך ומה שכתבו רבותינו הצרפתים דאם נשבע ליתן גט צריך שיתירו לו מקודם ס"ל דמתני' דקונם כיון שתלה נדרו בדבר אחר אין זה אנוס אבל נשבע לגרש דומה לאונס שתלה הגט בשבועתו ע"ש: והנה הרמ"א ז"ל כתב בהגהותיו בשם הרשב"א ז"ל דיש מחמירין אף במי שקיבל ליתן קנס ולפ"ז קשה מסוגיא דגיטין הנ"ל דהא הכא נמי תלה בדבר אחר אולם לדברינו שפיר ניחא דבמחייב עצמו בקנס אם נימא דאף שהביא על עצמו חשוב אונס וא"כ הוי גט מעושה ופסול וכיון דמצד הדין אין בידו לגרש גם הקנס אינו חייב כלל לשלם דהא העיכוב אינו מחמתו ועיי' בס' תו"ג סי' קל"ד שהחליט ג"כ הכי וזה נכון. וכיון שבזה נסתלק האונס ל"ש לומר דאגב אונסא גמר ומגרש אבל מתני' דגיטין שאמר קונם פירות עולם עלי אם לא אגרשיך דאף אם הי' אמרינן דאינו יכול לגרש נאסר בכל פירות שבעולם דאף שאין בידו לקיים התנאי ג"כ חל נדרו דהא קיי"ל דמתנה על דבר שא"א לקיימו תנאי בטל ומעשה קיים וכיון דבכל גוונא יהי' אסור בכל פירות שבעולם אם לא יגרש שוב אמרינן דאגב אונסא גמר ומגרש. ודע דלפ"ז צ"ל דהרשב"א ז"ל סובר כשיטת הר"י ז"ל דבל גט אשה חשיב כמו תלוהו וזבין משום שהבעל נפטר משאר כסות ועונה דאל"ה קשה סוגיא דגיטין כנ"ל והבן: והנה בנשבע לגרש יש עוד בה שלישי' והוא דעת רבינו יאודה בן הרא"ש ז"ל שסובר שמלבד שאפי' אם הוא מתחרט בפירוש וגילה דעתו שמגרש רק מחמת שבועתו שהגט כשר אלא אפי' אם הוא אינו רוצה לגרש ורוצה לעבור על השבועה יש לכוף אותו לגרש כדי שלא יעבור על השבועה עיין בב"י סי' קנ"ד והנה לכאורה יש לתמוה דעה יענה על סוגיא דב"ב הנ"ל שהגמרא מביא ראי' לר"ה מהא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ה"ל לרצונו כו' ומאי ראי' הא התם הביא האונס על עצמו דהא מעצמו נדר להביא עולה ולהכי שפיר כופין אותו לקיים את נדרו או נדבתו ואין זה חשיב אונס ומאי ראי' הוא לרב הונא והיא תמוה עצומה. והנראה ליישב דר"י בן הרא"ש ז"ל ודעימי' סוברים דכל שהביא האונס על עצמו לא חשוב אנוס ומשו"ה בנשבע לגרש כופין אותו ולשיטתם נראה דלא בעינן כמי שיאמר רוצה אני וכן משמע מתשו' הר' מימין מנואר הנ"ל שמביא ראי' דאונס שהביא על עצמו ל"ח אונס מפרק מי שאחזו דע"מ שתתני לי מאתים זוז נתנה בע"כ מגורשת והתם אפי' עומד וצווח מהני וא"כ גם באונס שהביא על