מצפה אריה פה

חשיב אונס אבל היכי דאינו מתחרט כלל וברצון גמור הוא מגרש שפיר כשר ולהכי סיים דאילו נתחרט הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועתו וכן הביא בשם מהריח"ש לחלק בין היכי שנתחרט לבין היכי שלא נתחרט ע"ש: והנה מדברי הריטב"א ז"ל יש ללמוד דבעינן הוכחה לזה שהוא אינו מתחרט רק הוא מגרש ברצון גמור כמו שכתב דהי' לו לבקש צד להתיר שבועתו כו'. ולפ"ז בנידון דידן שהשבועה הי' ע"ד רבים שאינו יכול להתיר ליכא הוכחה שלא הי' מתחרט וא"כ יש לחוש שמא באמת היה מתחרט. וגם אין לומר שהי' לו למסור מודעא דז"א דפשיטא לפע"ד דהא דכתב הריטב"א ז"ל או שהי' לו למסור מודעא לאו מודעא ממש קאמר דהא עיקר ענין מסירת מודעא הוא שמבטל את הגט כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכן משמע מהרשב"ם ז"ל בב"ב דף מ' ע"ב גבי הא דמקשינן התם מודעא דמאי דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא ע"ש והכא אם יבטל את הגט הא יעבור בזה על שבועתו שנשבע לגרש אלא על כרחך דכוונת הריטב"א ז"ל שהי' לו למסור מודעא שרצונו להתיר את השבועה ולפ"ז בנשבע ע"ד רבים כיון דליכא שום הוכחה שאינו מתחרט על השבועה יש לחוש שמא מתחרט והוא מגרש רק מחמת השבועה וזה חשיב אונס לדעת הריטב"א ז"ל. אכן כי מעיינת בה י"ל איפכא דבנשבע ע"ד רבים עדיף טפי. דהנה האחרונים ז"ל הקשו לדעת הפוסקים דסבירא להו דשבועה חשיב אונס אמאי לא נימא דכיון דהוא מחויב לגרש מחמת השבועה הוי גט מעושה כדין דקיי"ל דהגט כשר דהוי כמו תלוהו וזבין דקיי"ל דזבינא זבינ' ותירץ בס' תורת גיטין סי' קל"א סק"ד דיש ביד הבעל לערער שאילו הי' יודע שיש התרה לשבועתו לא הי' מגרש כמו דאמרינן גבי המוציא את אשתו משום נדר ע"ש ולפ"ז בנשבע ע"ד רבים דאין לו התרה שוב חשיב גט מעושה כדין וכשר אף להמחמירין בסתם שבועה. ובזה ניחא שפיר הא דאיתא בסדר הגט שנכון תמיד להתיר לו שבועתו אפי' כשאומר שלא נשבע כלל ומאי מהני אכתי ניחוש דלמא נשבע ע"ד רבים ולפי האמור ניחא דבכה"ג הגט כשר לכ"ע דהוי גט מעושה כדין ומיושב ג"כ בזה מה שהקשו האחרונים על בעל סדר הגט מדוע לא חיישינן ג"כ דילמא נשבע שלא לגרש והי' לו לתקן ג"כ שיתירו לו כמו שמתירין לו השבועה לגרש. ע' חת"ס א"ע חלק ב' סי' ס"ג ולפי דברינו ניחא דבשלא לגרש אי אפשר לצאת מידי חששא דהא אפי' אם יתירו לו אכתי יש לחוש דילמא נשבע ע"ד רבים דלא מהני התרה אבל בנשבע לגרש שפיר מתירין לו דבזה שוב ליכא שום חשש כנ"ל: אמנם דברי הגאון בעל תורת גיטין צ"ע דהא שם בגיטין דף מ"ו גבי מוציא את אשתו משום נדר אמרינן בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ופריך התם הגמרא פשיטא והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי פשיטותא אמאי לא גזרינן נמי שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע כו' ותירץ דכ"ע ידעו שהנדרים נתרין ע"י חכם לחרטה או לפתחים לפיכך כשנדר איהו סמיא בידי' וכשנדר היא הוא דאיכא קלקולא ע"ש הרי בהדיא דבנשבע הבעל לא שייך ערעור אילו הייתי יודע: אך באמת שפיר ניחא דפשיטא דהנך פוסקים דסברי דבנשבע לגרש הגט פסול ע"כ לא סביר' להו כדברי הרשב"א הנ"ל דלדבריו לא חשוב שבועה אונס כלל כיון שכו"ע ידעו שיכולין להתיר שבועתם אלא ע"כ דאינהו לא סבירא להו הכי אלא חיישינן דלמא לא הי' ידע מזה שיכול להתיר שבועתו והי' אנוס בהגט והרשב"א לשיטתי' אזיל שסבר דשבועה לא חשיב אונס ואף בנשבע לגרש בדיעבד כשר כמו שפסק הרמ"א ז"ל בהגה"ה בשם הרשב"א ז"ל ודו"ק. אמנם לדעתי התירוץ של בעל ת"ג הוא דוחק קצת דהא לפי תירוצו הי' סגי שיאמרו לו הב"ד בשעת הגירושין שיכול להתיר השבועה שבזה הי' די שלא יוכל הבעל לערער אח"כ וגם מה שכתבתי דלפי דבריו בנשבע ע"ד רבים עדיף טפי ויהי' הגט כשר בכל גווני אפי' לדעת האוסרים קשה לחדש דבר זה מעצמו. ועיין בס' נוב"י מהד"ק א"ע סי' ג'. ולישב דבר זה לדעת האוסרים נשבע לגרש דאמאי לא נימא דהוי גט מעושה כדין צריך אני להאריך קצת בסוגיא דב"ב דף מ"ז ע"ב: והנה התם אמרינן אמר רב הונא תלוהו וזבין זבינא זבינ' דהא כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין ואפ"ה הוי זבינ' ודחי דלמא שאני אונסא דנפשא מאונסא דאחרינא. אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו כו' דלמא שאני התם דניחא לי' בכפרה. אלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא סברא הוא אגב אונסא גמר ומקנה ופריך מהא דתניא גט מעושה כדין כשר ושלא כדין פסול ובעכו"ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ומשני כדרב משרשי' דאמר ר"מ ד"ת בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו פסול כדי שלא תהי' כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד ככרי ומפקעת עצמה מיד בעלה והדר פריך התם הגמרא ממתניתן דסקרוקין ע"ש. והנה בהא דאמרינן תלוהו וזבין פירוש הרשב"ם ז"ל שעשו לו יסורין עד דזבין וקיבל דעים ומשמע לפ"ז דמיירי באופן שאין כח ביד הגזלן לקחת מאתו בגזלנותא רק שמאנסהו שימכור לו ורק בתורת מכירה הוא דשקיל מיני'. ולכאורה צריך להבין דבשלמא אם הי' כח ביד הגזלן לגזול מאתו אף אם לא יתרצה הבעה"ב למכור לו שפיר אמרינן דאגב אנסו גמר ומקני אבל אם אין כח ביד הגזלן ליקח ממנו בגזלנותא אם לא בתורת מכירה מעתה אם נימא דכל שהוא מזבין מפני האונס לא הוי זבינ' הא פשיטא שזה האנס לא הי' מייסרו כלל שימכור דהא אין תועלת בזה דהא האי אמר האידנא לישקול ולמחר תבעינא לי' בדינא כדאמרי' בגיטין דף נ"ה ע"ב גבי סקרוקין א"כ מהיכי תיתי נימא בכה"ג דאגב אנסי' גמר ומקני הא אדרבה בזה הי' לן לומר דלא גמר ומקני וממילא יסתלק האונס שלא יהי' תועלת כלל והבן. אך באמת שפיר ניחא דהא בב"ק דף ס"ב ע"א אמרינן א"ל רב אדא ברי' דר' אוויא לר"א מה בין גזלן לחמסן א"ל גזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והא אמר ר"ה תלוה וזבין זביני' זבינא לא קשיא הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני וכתבו התוס' שם דמה"ת אינו פסול רק בדלא יהיב דמי אבל אם יהיב דמי כשר אע"ג דלא אמר רוצה אני וכ' בס' מחנה אפרים בסי' כ"ז מהל' גזילה דלשיטת התוס' ז"ל אם יהיב דמי אף בדלא אמר רוצה אני אינו יכול להוציא ממנו בדיינים דהא קיי"ל גזלן של דבריהם אין מוציאין ממנו בדיינים ע"ש ולפ"ז שפיר ניחא הא דרב הונא כיון דאף אם לא יהי' הנגזל גמר ומקני לא יהי' בידו שוב להוציא מיד הגזלן וישתקע הגזילה ביד הגזלן כיון דנתן דמים ולהכי אמרינן נמי דאגב אונסא גמר ומקני ואף דלעיל בסי' כ"ו הבאתי דברי המחנה אפרים הנ"ל והארכתי שם לתמוה עליו במה שהחליט לומר דגם בלא אמר רוצה אני אינו יכול להוציא ממנו בדיינים אלא כל שלא אמר רוצה אני מוציאין ממנו מ"מ י"ל כיון דמה"ת בודאי אין להוציא ממנו ורק מדרבנן מוציאין אותו אפשר לומר דז"א אלא כשלא אמר רוצה אני דעכ"פ גם מה"ת לא קנה החפץ שיהא מקרי שלו כמו שבארתי למעלה. ולהכי תיקנו חז"ל דמוציאין אותו ממנו אבל אם אמר רוצה אני דעכ"פ מהני האי סברא דאגב אנסי' גמר ומקני שיקנה מה"ת לגוף החפץ שיחשב נמי שלו