מצפה אריה פד

למיבעי אפי' אי נימא דדם חבורי מחבר במקלקל בחבורה הלכה כר' יהודה או הלכה כר"ש דאי נימא דהלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב אסור דאף דלפתח הוא צריך והחבורה הוי משאצ"ל מ"מ חייב אבל אי נימא דהלכה כר"י דמקלקל בחבורה פטור וא"כ אין חילוק בין חובל ומבעיר לשאר מלאכות שבת וכיון דאנן קיי"ל דבשאר מלאכות שבת משאצ"ל פטור ס"ה בחובל ומבעיר ואף דלר"י בעצמו סבר דבכל מלאכות שבת נמי משאצ"ל חייב מ"מ לדידן דקיי"ל דבעלמא פטור ה"ה גבי חובל ומבעיר כמו מקלקל בחבורה דקיי"ל כר"י ונמצא דנימא כר"י בחדא דמקלקל בחבורה פטור וחובל ומבעיר דמי לשאר מלאכת שבת וכר"ש בחדא דמשאצ"ל פטור בכל מלאכת שבת ומשו"ה שרי ודו"ק. ובעמדי בהא ענינא אמרתי לבאר מה שכתבו התוס' בב"ק שם ועוד י"ל דאף במקלקל גמור משכחת לה דהוא צריכה לגופה כגון חובל באיסורי הנאה שסבור היה שיכול ליתנו לכלבו וכן מבעיר באיסורי הנאה שיכול לבשל בה קדירה ע"ש וכמו כן כתבו בשבת דף ק"ו ד"ה חובל. מדבריהם אלו שמענו שהעושה מלאכה באיסורי הנאה חשיב מקלקל ואף שבעצם הדבר הוא מתקן והקלקול הוא רק מפאת חק התורה מ"מ כיון דארי' הוא דרביע עלה חשיב מקלקל ופטור וכן מוכח מפסחים דף ע"ג דפריך התם שחט ונמצאת טריפה בסתר פטור הא בגלוי חייב מאי תיקן. הרי מוכח דכל דהוי מקלקל ע"פ חק התורה חשיב מקלקל. ואנכי בחידושי כבר תמהתי ע"ז דאיך נפרנס לפ"ז משנה שלימה במכות דף כ"ב יש חורש תלם אחד וחייב עלי' שמונה מלקות וקא חשיב התם חד מהנך מלקות משום מלאכת יו"ט וקשה הא התם קתני חורש בכלאי הכרם ובשביעית דאיסורי הנאה נינהו וא"כ הא הו"ל מקלקל ואמאי חייב משום יו"ט והוא קושיא גדולה לכאורה. אח"כ מצאתי לאחרונים שהקשו בהא דאמרינן בפסחים דף מ"ז ע"ב יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' חמש מלקיות. המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט כו' דהא הוי לי' מקלקל. ולדעתי נראה בישוב הדבר דתרי גווני מקלקל איכא האחד מה שהוא מקלקל בעצם הדבר ואז הקלקול הוא לכל העולם ובזה אין חילוק בין שוגג למזיד דבכל גווני הוא פטור ואף דכיון שהוא עושה במזיד א"כ הוא רוצה בקלקולו מ"מ הוא פטור ואע"ג שהטעם דמקלקל פטור הוא משום דלא חשיב מלאכת מחשבת כמו שכתבו התוס' בכתובות דף ה' ע"ב ד"ה את"ל וכשהוא עושה במזיד הא נעשית מחשבתו מ"מ אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם ולא חשיב מלאכת מחשבת כיון דלכו"ע הוי מקלקל אבל היכא שהקלקול הוא מחמת חק התורה יש לחלק בין שוגג למזיד דאם הוא עשה בשוגג שסבור הי' שיכול ליהנות ממנו הוא פטור דהא לא נתקיים מחשבתו דבאמת הא לא תיקן כלל כיון שאסור בהנאה והוא לא הי' רוצה לעבור על דברי תורה. אבל כשעשה במזיד ורצה לאכול דהוא אינו חושש למה שאסרה התורה הוא חייב כיון דמצד העצם הוי מלאכה גמורה וגם נתקיים מחשבתו שפיר חייב דכגון זה לא חשיב מקלקל ובזה ניחא הכל דבפסחים שם בהא דפריך שחט ונמצאת טריפה מאי תיקן התם לענין חטאת מיירי מתני' דהוי בשוגג וגם התוס' בשבת ובב"ק דמבשל באיסורי הנאה חשיב מקלקל ג"כ מיירי שהוא לא ידע דאיסורי הנאה הוי ומשו"ה חשיב בכה"ג מקלקל אבל מתני' דיש חורש תלם אחד וכן בפסחים דיש אוכל אכילה אחת דלענין מלקות קתני ושעשה במזיד. חייב שפיר משום מלאכת יו"ט דחשיב כה"ג מתקן דאף שאסור מפאת חק התורה מ"מ כיון דאיהו רוצה לאכול ואינו חושש לזה הרי נתקיים מחשבתו: והנה ראיתי לאחד מחכמי זמנינו שכתב להסתפק במקלקל בהוצאה מה דינו אם הוצאה הוי כמו שאר מלאכות שבת דפטור בהו מקלקל או לאו. והביא ראי' דמקלקל בהוצאה חייב מהא דאמרינן בשבת דף צ"א בהא דאיבעי' לה התם הגמרא זרק כזית תרומה לבית טמא מי אמרינן מגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לגבי שבת וקשה הא הו"ל מקלקל דתרומה טמאה לשריפה אזלה. אבל לדעתי אי אפשר לומר כלל דמקלקל בהוצאה חייב דהא בפ' ספק אכל דף י"ט אמרינן הנח לר"ש הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ולפ"ז אם נימא דמקלקל בהוצאה חייב מתעסק נמי צריך להיות חייב ובהדיא איתא בב"ק דף כ"ו ע"ב נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע או נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וע"ש בתוס' ד"ה נתכוין שכתבו דאפילו לאביי דמחייב בפ' כלל גדול היינו דוקא בנתכוין לזרוק שתים ונמצא ארבע דומיא דנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא מחובר דאי נתכוין לזה וחתך זה היינו מתעסק ע"ש. וכיון דמבואר דמתעסק בהוצאה פטור ע"כ דמקלקל בהוצאה נמי פטור וז"ב. ומה שהקשה הרב הגאון הנ"ל בההיא דזרק כזית תרומה לבית טמא הא הוי מקלקל אפשר לומר דהגמרא מיירי שזרק במזיד דהיינו שהי' ידע שהבית טמא והי' רוצה שיטמא ומהאי טעמא לא חשיב מקלקל כיון שבעצם אינו מקלקל וגם נתקיים מחשבתו כיון שהוא רוצה בכך וכמו שבארתי הנראה לפענ"ד כתבתי והנני ידידו הדו"ש ומברכו בכט"ס: סי' מא על דבר האיש שגירש את אשתו כדת והמסדר שאל אותו בשעת הסידור הגט שמא נשבע או נדר לגרש את אשתו או שמא הוא אנוס לגרש והשיב לא והמסדר הגט עשה הכל על נכון עפ"י שכ' בסדר הגט ואח"כ נתוודע שהמעשה הי' שמקודם נתפשרו בינם לבין עצמם שהיא תתן לו עבור הגט סך חמשה מאות ר"כ והשלישו אצל אחד הסך הנ"ל אך גם הוא השליש סך שני מאות ר"כ לבטחון שיגרש את אשתו ועוד חתם את עצמו על הכתב באו"ש ע"ד רבים שיתן גט ואחר שנתודע מזה המסדר צוח ככרוכיא על המעשה אשר כעשה וחושש להחמיר ולחוש לדעת היש מחמירין שהביא הרמ"א ז"ל בהגהת שו"ע אה"ע סי' קל"ד וגם בסי' קנ"ד דשבועה וקנסות חשיב אונס. תשובה הנה לכאורה אחרי שהרמ"א ז"ל שם הביא דעת המחמירים בשם י"א ומ"מ פסק הוא ז"ל דבדיעבד אם כבר גירש כשר בין באופן שקיבל על עצמו קנס או נשבע לגרש אם כן בנידן דידן נמי כיון שכבר ניתן הגט כשר בדיעבד. אך יש לפקפק בזה לפי מה שהביא הרב ב"י ז"ל בסי' קנ"ד בשם הריטב"א ז"ל שכתב דשבועה לא חשיב אונס שהרי הביאה על עצמו ואם נתחרט אחר שבועה ואינו מגרש אלא מחמתה הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעא ע"ש דברי' באריכות. והנה הלשון של הריטב"א ז"ל הוא קצת מגומגם שמתחילת דבריו משמע דכל שהאונס בא לו ע"י עצמו לא הוי אונס ומסוף דבריו מוכח דעיקר טעמו הוא דתלינן דאינו מגרש כלל מחמת שבועתו רק ברצון גמור הוא מגרש מדלא התיר שבועתו וגם לא מסר מודעא ומתוך דבריו אלו משמע דאילו הוי ידעינן דמגרש רק מחמת השבועה לא הי' הגט כשר לדעתו ז"ל. ועיין בס' דברי אמת שהביא דברי הריטב"א הנ"ל וגם הביא דברי הריטב"א אשר הובא בב"י א"ע סי' קס"ה שכתב דאונס הבא לו לאדם על עצמו חשוב אונס וכתב הוא ז"ל דע"כ צריך לחלק להריטב"א ז"ל בין היכי שנתחרט על עה שנשבע והוא מגרש רק מחמת השבועה דאז