מצפה אריה פב

הי' אפשר לומר אליבא דר' ישמעאל דסבר התם דלא בעינן ידיעה בתחלה דלדידי' שפיר י"ל דמעשה הטומאה בעצמה חשיב מעשה לגבי קרבן אבל לר"ע דסבר דבעי' ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתיים איך מצרפין מעשה הטומאה שהי' קודם הידיעה שבתחלה על השהי' שהי' אחר הידיעה דע"ז הוא החיוב קרבן אע"כ דהשהי' בעצמה חשיב מעשה כיון דבא ע"י כניסה ראשונה ואין חילוק כלל באם נטמא ע"י מעשה או שלא ע"י מעשה כגון דנגע בו שרץ וזה ברור לדעתי. ומ"ש מעכ"ת שאולי יש לחלק בין חטאת קבוע לקרבן עולה ויורד צדקו דברי' בזה ויש להביא סעד מהא דקיי"ל בשבועות דף כ"א דאוכל ולא אוכל דבשוגג חייב קרבן עולה ויורד ובמזיד הוא פטור ממלקות דהוי לאו שאין בו מעשה אך יש לדחות דשאני שבועת ביטוי דהוי גזירת הכתוב דהא אכלתי ולא אכלתי לוקין אף דהוי לאו שאין בו מעשה כדאמרי' חוץ מנשבע ומימר. אך גוף דברי התוס' לא זכיתי להבין דמנין להם לומר דהא דסבר רב ביבי דלא לקי אשהי' לחודי' משום דהוי לאו שאב"מ דילמא היינו טעמא דרב ביבי דכיון דכתיב גבי כלאים לא תלבש שעטנז גם ובגד כלאים לא יעלה עליך אהעלאה ולבישה הוא דחייב אבל בשהי' לחודא סבר רב ביבי דליכא איסור מלקות כלל דבשלמא גבי טומאה דאתרבי לן מקרא דאפי' נטמא בעזרה חייב כדאמרי' לעיל שפיר חייב נמי אשהי' לחודיה דהא טומאת פנים לא הוי רק שהי' ובזה י"ל דמודה ר' ביבי דחייב מלקות דחשיב לאו שיש בו מעשה כיון דתחילת הכניסה הי' ע"י מעשה. וגבי כלאים נמי אלו הוי כתיב ובגד כלאים לא יהי' עליך שפיר הוי חייב נמי אשהי' מלקות דהי' מצרפין מעשה הלבישה שיחשב מעשה אבל כיון דכתיב רק העלאה ולבישה איכא למימר דליכא איסור מלקות אשהי'. הגע עצמך דהתורה אמרה לא תגזול לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מי נימא דחייב על כל שעה ושעה שהי' יכול להחזירו. וכל איסורי ביאה דפליגי ר"א ורבנן דרבנן מחייבי על כל ביאה וביאה ור"א סבר על כל כח וכח אבל בשהי' בלא כח אינו חייב לכ"ע ובמקיים כלאי הכרם סבור ר"ע דלוקה ופליגי רבנן עליה ובמכות דף כ"א ע"ב פריך הגמרא מאי טעמא דר"ע ואדרבה דרב אשי הוא דחידש לן דגבי שעטנז חייב נמי אשהי' כדי פשיטה ולבישה ומסתמא הי' לו ע"ז קבלה מרבותיו אבל להקשות אדרב ביבי מנ"ל וצע"ג לדעתי: עוד איכא למירמא אחריתי עלה הא דכתבו דלרב ביבי לא לקי אשהי' דהוי לאו שאב"מ לפי מה דמשמע מהתוס' דלעיל ד"ה תניהו ענין. דקרא וישלחו מן המחנה מיירי רק כשניטמא בפנים שכתבו וז"ל דלא יטמאו משמע שנטמא בפנים דהא כתיב וישלחו מן המחנה עכ"ל ומדבריהם אלו משמע דסבירא להו דעשה דוישלחו מן המחנה אינו אלא כשנטמא בפנים או שעבר ונכנס למקדש כשהי' טמא דהוא מוזהר לצאת אבל כשנטמא בחוץ ליכא אלא לא תעשה אביאה ראשונה אבל עשה דוישלחו מן המחנה ליכא בזה דאי לא עייל היכי מצי נפיק. וכ"כ בהדיא בחידושי הר"ן ז"ל וז"ל ואין חייבין על עשה ול"ת שבמקדש בכה"ג מתפרש על עשה כגון שנטמא בפנים דקרינן בי' וישלחו מן המחנה ל"ת ולא יטמאו את מחניהם ואין חייבין על ל"ת גרידא שבקודש דהיינו כשנטמא בחוץ ואזהרתי' מולא יטמאו את מחניהם אבל אין עמו עשה עכ"ל ע"ש: והנה במכות דף י"ד ע"ב אמר ר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו ואמר רבה כתיבה ותנינא כתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם. ותנינא הבא אל המקדש טמא ע"ש ואם נימא כמו שכתבו התוס' דלרב ביבי כשניטמא בפנים ליכא מלקות איך יתפרש לדידי' מתני' דהבא אל המקדש לוקה דבמאי מיירי הכא אי בטומאת פנים הא לא לקי דהוי לאו שאין בו מעשה ואי כשנטמא בחוץ אמאי לקי הא הוי לאו הניתק לעשה ולא לאו שקדמו עשה לפי מה שהקשו התוס' שם במכות תימא והא לאו דגזילה שקדמו עשה ואין לוקין וי"ל דשאני לאו דגזילה שאין לקיום העשה אלא לאחר שגזלה הלכך לאו שניתק מעליו הוא אבל קדמו דהכא היינו דשייך העשה קודם עבירת הלאו ע"ש ולפ"ז אם נימא דבטומאת חוץ ליכא עשה דוישלחו אכניסה ראשונה א"כ עשה דוישלחו אינו אלא לאחר שנכנס ועבר על הלאו א"כ חשיב לאו הניתק לדעתם ז"ל והיא קושיא עצומה: אמנם מה שיש לי לעורר אדברי הר"ן ז"ל וכדמשמע הכי מהתוס' דשבועות דהעשה דוישלחו אינו אלא כשהוא כבר במקדש אבל אכניסה ראשונה ליכא אלא ל"ת דלא יטמאו א"כ מאי קאמר רבה דמתניתין הבא אל המקדש הוי סייעתא לר"י דלוקין על לאו שקדמו עשה הא בלאו הניתק נמי לוקין כה"ג היכי דהלאו כולל יותר מן העשה וכמו שנודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל דתמורה לא חשיב לאו הניתק משום דצבור אין תמורתן תמורה והכא נמי הלאו כולל יותר דהלאו הוא בין אטומאת חוץ ובין אטומאת פנים והעשה אינה אלא כשנטמא בפנים והלאו כולל יותר מהעשה וצ"ע והנני חותם באהבה ונוטה אליו כנהר שלום: סי' מ רב שלום וברכה מאלקי המערכה אל כבוד ידידי הרה"ג החריף ובקי בחדרי תורה המפורסם כ"ש מוה' פנחס שפירא נ"י מק' פאלטשאן. אחרי תת שלום לכ"ת כמשפט הנני להודיעהו כי מכתבו אשר שלח ידו אלי בכתובים הגיע לידי במועדו והתענגתי לשמוע משלומו הטוב ויען כי הייתי טרוד מאוד אחרתי מלהשיבו עד הנה ועתה באתי ע"ד ח"ת אשר בקש ממני להעלות לו על הכתב מה שאמרתי לו פא"פ בהיות כ"ת אצלי ולעשות רצונו חפצתי וזהו אשר רחש לבי בענין הזה כי לא הגדתי לו אז רק דברים קצרים: הנה בכתובות דף ל"א ע"א אמר ר' אבין הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה הוא וקשה לי הא על כרחך מיירי הכא דבקריעה שיראין הוי מקלקל דליכא למימר דהי' קורע ע"מ לתקן דחשיב מתקן דא"כ בלא"ה הוא פטור אקריעת שיראין משום חיוב מיתה דמלאכת הקריעה עצמה דהא תנן בהדיא בריש פרק כלל גדול דקורע ע"מ לתקן חייב משום שבת ולמה לן הטעם דעקירה צורך הנחה אלא פשיטא דמיירי שקרע שלא ע"מ לתקן וא"כ קשה אמאי חייב אזריקת חץ משום הוצאה הרי הוי מקלקל בהוצאה כיון שע"י זריקת החץ קרע שיראין: אבל לפע"ד נראה דמקלקל אינו פטור אלא כשהקלקול הוא במלאכה עצמה שהוא עושה אבל היכי שהקלקול היא בדבר אחר כגון הכא דעיקר חיובו הוא על זריקת החץ והקלקול הוא בקריעת שיראין אע"פ שעל ידי ההוצאה בא הקלקול מ"מ לא חשיב מקלקל בכה"ג למיפטרי' משום זה ודוקא היכא שהקלקול הוא באותו מלאכה שחייב עלה משום שבת הוא דחשיב מקלקל משום דלא חשיב מלאכת מחשבת אבל היכא שבאותה מלאכה הוא מתקן לצורכיו אלא שעל ידה נעשה קלקול בדבר אחר לא איכפת לן: ולפי הנ"ל נראה לי ליישב סוגיא דכתובות דף ה' ע"ב דאיבעי' לן התם מהו לבעול בתחלה בשבת דם מפקיד פקיד או חבורי מחבר ואת"ל דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי או לפתח הוא צריך ואסור ואת"ל לדם הוא צריך ופתח ממילא קא אתי הלכה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר או הלכה כר"י כו' ואת"ל הלכה כר"י מקלקל