מצפה אריה פא

היורש חייב לסמוך דאזלינן בתר שעת הבאת הקרבן ע"ש. לפ"ז הכא נמי כיון דעתה הוא קרבן אנשים פשיטא דבתר השתא אזלינין. ונראה דצריך לדחוק ולישב דהגמרא פריך דבכה"ג היכי דבני החבורה הללו המה נשים יהי' חייבים להביא מותר הפסח וזה פירושו דהש"ס קרבן נשים מאי איכא למימר. והנה לכאורה צ"ל לפ"ז דפרכת הש"ס אינו אלא אליבא דר' יוסי דסבירא לי' דנשים בראשון ובשני חובה דלמ"ד דנשים בשני אינו אלא רשות למה להו לאטרוחי כלל להביא מותר הפסח כיון דלא הוי רק רשות. אבל לפי מה שראיתי בס' הנ"ל פרשת בהעלותך מצוה ש"פ דאף למ"ד נשים בראשון חוב ובשני רשות דאם הזידו ולא הביאו בראשון והביאו בשני פטורים מכרת דכיון דנתנה להן התורה רשות להביא הוי תיקון בשני ונפטרו מכרת ע"ש ואף שדבריו אינם מוכרחים מ"מ אם נימא כן י"ל דקושית הגמרא הוא אף למ"ד דנשים בראשון חובה ובשני רשות: עוד אחת אמרתי להעיר במה שראיתי מקשי' בהא דאמרינן בזבחים דף ד' ע"א מנין דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא ואם זבח שלמים קרבנו שתהי' זביחה לשם שלמים אשכחן זביחה שאר עבודות מנ"ל וכ"ת ניליף מזביחה מה לזביחה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח. ומקשים ע"ז לפי מאי דאמרינן בפסחים דף ס' ע"ב אהא דפריך התם רב אדא בר אהבה לרבא דלמא שאני היכי דאמר להיכי דלא אמר דהא לאוכליו ושלא לאוכליו כשר וכל היכי דשחט לי' שלא לאוכלי' לחודא פסול ואמאי והא סתמא לאוכלי' קאי א"ל מידי אריא בשלמא התם כמה דלא עקר לי' בשחיטה ודאי לשמו קאי אלא הכא סתמא לאוכליו קאי דלמא ממשכי ואתי אחרינא ומימני' עלי' ע"ש. מוכח א"כ דאי הוי אמרינן דסתמי' לאוכליו קאי הי' כשר גם בשלא לאוכליו לחודי' דדמי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו אלא בשחיטה לא אמרינן כלל סתמי' לאוכליו קאי א"כ מאי פריך הכא מה לזביחה שכן נפסלת שלא לשם אוכליו בפסח הא בזריקה פשיטא דאמרינן דסתמא לשם אוכליו הוי כמו דאמרינן סתמא לשמו קאי דהא בשעת זריקה תו לא מצי למימשך מזה א"כ הוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו דגם בשחיטה כל כהאי גוונא כשר ולפע"ד בפשיטות ניחא לפי מה שהבאתי למעלה הגמ' שם דף ע"ב דפריך מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו ומשני האי אפשר לברר איסורו והאי אי אפשר לברר איסורו א"כ זה לא שייך אלא בשחיטה ולפי שני הפירושים של רש"י ז"ל אי משום שאפשר לברר חלק אוכליו לצד זה וחלק שלא לאוכליו לצד אחר ואי משום דאפשר לברר שיתבטל מחשבתו כפי שהבאתי למעלה אבל בזריקה לא אפשר לברר כלל ואין חילוק כלל בין שלא לאוכליו לחודי' ובין לאוכליו ושלא לאוכליו ואי הוי פסל בי' שלא לאוכליו לחודי' גם לאוכליו ושלא לאוכליו נמי הי' פסול ביה וזה ברור ואין צריך לפנים: ויען כי אנכי אמרתי בגמרא דזבחים הנ"ל דבר נאה אמרתי אציגה כנ בזה אהא דפריך התם אשכחן זביחה שאר עבודות מנ"ל וכי תימא נילף מזביחה כו' ומשני אמר קרא המקריב את דם השלמים שתהי' הקרבה לשם שלמים כו' ופריך תו אשכחן שחיטה וקבלה זריקה מנ"ל וכ"ת נילף מהנך מה להנך שכן טעונות צפון וישנן בחטאת הפנימיות וכתב רש"י ז"ל וישנן בחטאת הפנימיות אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו זריקה ע"כ. והנה הלשון מגומגם קצת כאשר כבר דברו בזה הצאן קדשים והטהרת הקודש וגם גוף הדבר קשה מאוד מה זו פירכא דחטאת הפנימיות לית בהו זריקה על מזבח החיצון עכ"פ יש לה זריקה אמזבח הפנימי ומהו החילוק בין זריקת מזבח החיצון לזריקת מזבח הפנימי והמפורשים הנ"ל נדחקו בזה ע"ש. אולם מלבד זה אנכי הקשיתי לשאול אהא דפריך מה להנך שכן טעונה צפון והא לקמן דף נ"ח ע"א תנן בהדיא קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח רי יוסי אומר כאילו נשחט בצפון ר' יוסי בר' יהודה אומר מחציו המזבח לדרום כדרום מחצי' ולצפון כצפון ואמרי' בגמרא אמר רב אסי אמר ר"י אומר הי' ר"י כולו מזבח בצפון קאי ואח"כ מסיק הש"ס דילפינן לה מקרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב וזבחה עליו את עולתך ע"ש. א"כ לפ"ז איך פרכינן הכא מה להנך שכן טעונות צפון הא למ"ד דכולי' מזבח בצפון קאי גם הזריקה נמי הוי בצפון דהא זריקה על המזבח הוי ואפי' למאי דמסיק התם דמזבח בדרום הוי קאי מ"מ אין זו פירכא כלל כיון דזריקה הוי על המזבח גם בשחיטה כה"ג כשר כששחט על המזבח ומה זו גריעותא של הזריקה וזה תמי' עצומה לדעתי. לכן נראה לפע"ד לפרש הגמרא על דרך זה דמאי דקאמר הגמרא מה להנך שכן טעונות צפון וישנן בחטאת הפנימיות לא הוי שתי פרכות אלא כולה חדא פרכה הוא והכי פירושו שכן טעונות צפון וישנן בחטאת הפנימיות דגם בחטאת הפנימיות שחיטתן טעונות צפון משא"כ הזריקה של חטאת הפנימיות הוא על המזבח הפנימי והא דאמרינן קדשי קדשים ששחטן על ראשו של מזבח כשר במזבח החיצון דווקא מיירי כמובן ואפשר דזהו כוונת רש"י אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו וא"כ זריקתן אין טעונה צפון ודו"ק כי לדעתי הוא דבר נכון. והנראה לפענ"ד כתבתי: סי' לט לגדול אחר במכתבי הקודם למכת"ה בשולי המכתב הערותי בתוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה אין צריך במה שכתבו שם דהכא משמע דלקי אשהי' כו' וקשה דבפרק בתרא דמכות דף כ"א תנן הי' לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל תלבש חייב על כאו"א ואמר רב ביבי לא פושט ולובש ממש אלא מכניס ומוציא ידו בתוך אונקלי שלו רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי פושט ולובש חייב מכלל דרב ביבי לא מחייב אשהי'. וכתבו שם אי נמי דרב ביבי לא לקי אשהי' משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אי נמי מיירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי דפליג עלי' התם וחשיב שהי' מעשה כיון דתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה ע"כ ע"ש. וע"ז הקשיתי דהא לענין חיוב קרבן נמי בעינן מעשה כדאמרי' בסנהדרין דף כ"ה יצא עדים זוממין שאין בהם מעשה ובהדיא תנן לעיל במתניתין נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה והשתחוה או ששהה כדי השתחויה חייב אלמא בהדיא דחייב קרבן אשהי' וע"כ משום דחשבינן לי' למעשה כיון דתחילת הכניסה הי' ע"י מעשה ומאי שנא דלענין חיוב מלקות סבר רב ביבי דלא מצרפין מעשה הכניסה או הלבישה דיחשב לאו שיש בו מעשה ללקות עלי'. וע"ז כתב מעכ"ת דמתניתין הא מיירי שנטמא בשוגג דאם טימא עצמו במזיד מבעי' לי' התם לרב אשי אי צריך שהי' או לא וכיון דמיירי שנטמא בשוגג שפיר י"ל ולחלק דלענין קרבן דחייב אשוגג נוכל לצרף גם מעשה הטומאה שיחשב אח"כ השהי' שגגת מעשה אבל אם שהה במזיד לא נוכל לצרף מעשה הטומאה שנעשה בשוגג לענין חיוב מלקות שיחשב אח"כ השהי' לאו שיש בו מעשה. גם אתי הי' סברא זו אך לא נח לי בזה. ומטעם חדא דלפ"ז צריכים אנו לומר דמתניתין דקתני חייב מיירי דוקא לרב ביבי שנטמא ע"י מעשה כגון דנגע הוא בהשרץ אבל אם השרץ נגע בו והוא לא עשה כלים פטור אשהי' ג"כ מקרבן וזה הוא דבר שא"א כלל דא"כ הי' לו למתניתין לפרש ולא לסתום. ועוד דכן