מצפה אריה פ

וכתבו ואין לומר דמשום ספיקת הפסח דחי לי' איסורא דאורייתא ותרצו דעשה דהשלמה אינו אלא אחר הקטרת התמיד ע"ש. ויש להבין מדוע החליטו בפשיטות דמחמת ספיקות הפסח אין לדחות עשה דהשלמה הא בפסחים דף נ"ט אמרינן דמחוסר כפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד משום עשה דפסח א"כ ה"נ כיון דאיכא חד דלא נפיק וצריך להביא פסח ואינו יכול להביא אלא א"כ יביאו האחרים את השלמים אמאי לא נימא דפסח דוחה דמה לי כפרתו דמעכבי בפסח ומה לי שלמים דהנהו ובשלמא לפי מה דהקשו התוס' שם לעיל דאיך דוחה עשה דפסח לעשה דהשלמה הא לא הוי בעידנא ותרצו דמיירי ששוחט את הפסח מקודם ואח"כ מביא כפרתי דחשיב בעידנא ע"ש שפיר ניחא דבחמשה שנתערבו לא הוי בעידנא כיון דלא ידעינין הי מינייהו פסח והי מנייהו שלמים ואיזה מהם יקריב ראשון יש לחוש דלמא הוא מקריב מקודם השלמים ואח"כ הפסח אבל למה שמתרץ הר"ם ז"ל דבעשה דוחה עשה לא בעינן כלל בעידנא לכאורה קשה. וצריך לומר דבפשיטות ניחא דהכא לא חשיב לכל אחד בפני עצמו רק ספק כרת ודוק' ודאי פסח דוח' לעשה דהשלמה ואף דממ"נ איכא חד דלא נפיק מ"מ כשאנו דנין על כל אחד בפרט ליכא רק ספק כרת כמו דאמרינן בפסחים דף י' גבי שני שבילין ע"ש. ואפשר לומר דמשו"ה דקדקו התוס' וכתבו דמשום ספיקת הפסח וכן דקדקו התוס' בפסחים דף פ"ט ד"ה הני מילי ע"ש. ובזה סרה קושית השעה"מ על רש"י שם בפסחים ד"ה תקנתא שכתב שאין לו תקנה אחרת לכתנות בשלמים משום דממעט באכילתו והקשה הוא ז"ל לפי מה שכתבו התוס' ביומא כ"ט דהקשו ג"כ הא איכא עשה דהשלמה ואיך יכול להתנות בשלמים ותרצו דזמן פסח שני הוא קודם התמיד א"כ מתניתין דמיירי בפסח ראשון בלא"ה אינו יוכל להתנות בשלמים משום עשה דהשלמה וכתב דעכצ"ל דרש"י ז"ל סובר כתירוץ התוס' דמנחות הנ"ל ולפי הנ"ל נסתר דבריו דרש"י ז"ל דמיירי בודאי פסח שפיר יכול להקריב השלמים אפי' אם נימא דאיכא עשה דהשלמה דעשה דפסח דוח' אותה וקושית התו' הוא רק בספק פסח וז"ב: אמנם בגוף הענין דמשמע מהתוס' מנחות הנ"ל דמשום ספק פסח אין לדחות עשה דהשלמה יש לעורר טובא דאמאי פשיטא להו כל כך הא כמו דעשה דפסח הוא רק ספק כמו כן עשה דהשלמה הוא גם כן אינו אלא ספק כשאנו דנין על כל אחד ואחד דאם פסח הוא הא ליכא עשה דהשלמה כיון דעיקר זמן הפסח הוא אחר התמיד רק החשש הוא דילמא שלמים הוא ואמאי לא נימא דספק עשה דפסח דוחה לספק עשה דהשלמה כמו ודאי פסח דוחה לודאי עשה דהשלמה לגבי מחוסר כפורים. איברא דראיתי לתוס' בפרק ר"א דמילה דף קל"ה דאמרינן התם ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק ערלה דוחה את השבת וכתבו התוס' וז"ל נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסק אדעתי' לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה כו' ומשום נולד בה"ש נמי לא אצטריך קרא דמוטב דנבטל מצות מילה בשמיני מספק בשב ואל תעשה ואל יחלל שבת מספק ע"ש אבל מ"מ יש לחלק דהתם שבת חמיר ממילה דשבת הוי ל"ת שיש בו כרת ומילה בזמנה אינו אלא עשה רק דגלי רחמנא דשבת הותרה אצל מילה משו"ה בספק יותר יש לנו לחוש לחילול שבת מביטול מצות מילה בזמנה אבל הכא כיון דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה בעלמא מחמת דחמיר מינה אמאי לא נימא ג"כ דה"ה בספק נמי דינא סכי דיותר יש לנו לחוש לספק פסח מלחוש לספק עשה דהשלמה. וגוף דברי התוס' הנ"ל לא זכיתי להבין דמאי מקשו הא אי לאו דמיעט התורה בפירוש עכ"פ לא היה רק ספק חילול שבת דדילמא הוי מילה בזמנה אבל לבתר דמיעט התורה בפירוש ערלתו ודאי ולא ספק א"כ הוי ודאי חילול שבת ואם עבר במזיד נענש עלי' כיון דספק מילה אינו דוחה שבת כלל וצע"ג]: והנה המהר"ם לובלין נתקשה מאוד בדברי רש"י ז"ל שכתב דמשו"ה לא אמרינן להתנות בשלמים משום דמיעט באכילתו. הא הרב בעצמו יודע מה אמר גדי או טלה וא"כ בלילה ישאל את הרב מה אמר ויאכל הפסח כדינו ואת השלמים כדינו. ועיין בשו"ת ח"צ סי' קנ"ז שכתב לתרץ דממעט באכילתו ביום ערב הפסח דהוי יום זבחו ועי' בשעה"מ שהקשה עליו מגמרא דלקמן דפריך וליתי מותר הפסח ע"ש. ולפי דעתי דברי רש"י בלא"ה לכאורה תמוהין מאוד דממשמעות דבריו נראה דאי הוי יכול להתנות בשלמים לא הוי צריך כלל לילך אצל רועה שיקנה לו ע"מ שאין לרבו רשות בו וזה הוא תמוה דהא העבד אינו יכול להקדיש של רבו לשלמים בלי דעת רבו וכמו דפריך הגמרא מניין לו להקדיש שני פסחים דמה שקנה עבד קנה רבו כן ה"ה אין לו להקדיש שלמים. לכן נראה לי דרש"י ז"ל הבין דקושית הש"ס אינו דהעבד אינו יכול להביא שני פסחים דודאי יכול להביא שני פסחים אחד עבור הרב והשני עבור עצמו דהא מזונותי' על רבו וכשרבו אינו שוחט עלי' יכול הוא לשחוט לעצמו כל זמן שהרב אינו מוחה בהדיא כדאמרי' לעיל בברייתא וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן וקאמר רבא כיון ששחט אין לך מחאה גדולה מזו משמע כשאינו מוחה יוצאין בשל עצמן משום דאמרי' דמסתמא ניחא לי' לרבו ולפ"ז בלא זה קשה מאי פריך הגמרא הכא שלו מה שקנה עבד קנה רבו. ועיין בס' מנחת חינוך ה' ק"פ שעמד בזה בתמי' ולחומר הנושא נלפע"ד לפרש דקושית הגמרא כך הוא כיון דשכח מה אמר לו רבו גדי או טלה מסתמא אינו זוכר ג"כ אם אמר לו רבו כלל מה לשחוט דיוכל להיות שאמר לו צא ושחוט עלי סתם והא דתנן במתני' אם גדי אמר לי רבי' אם טלה אמר לי רבי' כו' ה"ה דצריך להתנות אם לא אמר לי כלל מה לשחוט זה שלי וזה של רבו וע"ז פריך הא מה שקנה עבד קנה רבו ובכה"ג שניהם יוצאין לבית השריפה דע"כ סיפא דמתני' לאו במלך ומלכה עסקינן דבמלך ומלכה לא היינו מסופקין כלל דאין דרכן להקפיד כדאמרינן בגמרא דרישא דמתניתין מיירי במלך ומלכה משו"ה קתני יאכל מן הראשון ע"ש. וא"כ עכצ"ל דסיפא דמתניתין מיירי בשאר אנשים ובשאר אנשים הא אינם אוכלים לא מן הראשון ולא מן השני וא"כ הכא הא חשיב כמו שנמנה הרב על שני פסחים דהלא שניהם המה של הרב והרב הוא חשיב בעליהם ומה שהתנה העבד לא מהני כיון שהרב אמר לו סתמא הלא יש רשות להרב למחות ג"כ ויברר עבור עצמו איזה שירצה וע"ז משני שפיר הש"ס דילך אצל רועה ומקנה להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו ולהכי מהני שפיר מה שהתנה העבד שאין הרב יכול ליקח לעצמו פסח של העבד. ולזה כתב רש"י שאין לו תקנה אחרת להתנות בשלמים לתקנת הרב דהא מיעט באכילתו היינו אם ימצא שלא אמר לו הרב איזה ישחוט גדי או טלה אלא אמר לו סתמא ובכה"ג על כרחך יהי' צריך לאכול שניהם כדין פסח ודו"ק. עוד ראיתי לעורר בסוגיא בהא דפריך הגמ' התם ונייתי מותר הפסח ומשני משום סמיכה ופריך תינח קרבן אנשים קרבן נשים מא"ל ולכאורה פשטא דגמרא משמע דפריך וישתדלו להביא מותר הפסח של נשים. ויש להקשות איזה תקון הוא זה כיון דעתה ימנו עלי' בני חבורה הללו שנתערבו פסחיהן א"כ נעשה קרבן אנשים ומשום שהי' מעיקרא קרבן נשים אין סברא כלל לפטרו מחמת זה מסמיכה וביחוד למה שראיתי בס' מנחת חינוך פרשת ויקרא מצוה קט"ו שכתב דהא דקיי"ל דיורש סומך היינו אפי' בקרבן שירש מאמו או מאביו סומא דלא הי' מחוייבים בסמיכה מ"מ