מצפה אריה עט

לו וזה כנשחט שלא למנוייו ע"ש סוף דבריו. והנה יש לתמוה מדוע שינה הרמב"ם ז"ל מהגמרא דהא בהגמרא נאמר דילמא פסח הוא ונאכל שלא למנויו ומדוע דקדק הרמב"ם דהחסרון הוא בהשחיטה שנשחטו שלא למנוייו ולא מצאתי מי שעמד בזה: ולכאורה יש ליישב לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ו דלמ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא האיך ממנין לקטן על הפסח הא חשיב שלא למנוייו וקטן אוכל נבילות הוא ותירץ דאיסור פסח שלא למנוייו הוא רק לאלו שמחוייבים בפסח אבל קטן דלאו בר מנוי הוא מותר אף דהוי שלא למנוייו. והתוס' שם הוסיפו ראי' לזה וז"ל דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוי אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול הימנו ולא חשיב שלא למנוייו וכן בקטנים ע"ש. ולכאורה יש להקשות מש"ס הנ"ל דאמרי' נמצא פסח נאכל שלא למנוייו והא הכא כיון דאלו כבר יצאו ידי חובת פסח א"כ ליתנהו שוב במצות תכוסו ונימא דליכא איסור אכילת שלא למנוייו וי"ל דמחמת זה נטה הרמב"ם ז"ל ממה דגרסינן נמצא נאכל שלא למנוייו דסבירא ליה ג"כ כדעת הר"ן והתוס' ז"ל ומש"ה פירש שהחשש הוא שנשחט שלא למנוייו אבל זה דוחק. דהא בפסחים דף צ"א מרבינן ליה לנשים מקרא במכסת נפשות דאע"ג דפטורים מ"מ עושין אותן טפילה לאחרים. וצ"ל להתוס' והר"ן ז"ל דכמו דמרבינן נשים כן יש לנו לרבות גם קטנים דעושין אותו טפילה לאחרים ולפ"ז אין לדעות כלל זה שכבר יצאו ידי חובתו לנשים וקטנים. עוד אפשר לומר ביישוב דברי הרמב"ם שתפס עיקר החשש בהשחיטה ולא באכילה דלעיל קאמר אביי לא שנו אלא לאחר זריקה אבל לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני דכי איזרק דם לא הוי חזי' לאכילה וקאמר הש"ס מאן דמתני אמתניתין כ"ש אברייתא ומאן דמתני אברייתא אבל אמתניתין לא דקמי שמיא גליא ופירש"י ז"ל דקמי שמיא גלי' איזה בעלים של כל אחד והדם ניתן לזריקה שהרי אין כאן פסול קרבן וכן כתבו בתוס'. ויש להקשות לפ"ז מאי פריך נמצא נאכל שלא למנוייו הא שפיר מצי לאתויי וימנו עלי' גם אחרים שלא עשו פסח והחבורה שנתערבו פסחיהם לא יאכלו הימנו רק האחרים יאכלו דהא אכילת פסחים לא מעכבי ורק דבעינן שיהי' עכ"פ ראוי לאכילה אם כן הכא מקרי שפיר ראוי לאכילה לזה שפסחו הי' בעל מום דקמי שמי' גלי'. ולומר דהגמרא קאמר הכי ללישנא קמא הוי לי' למפרך תינח ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דמתני אברייתא מא"ל וזה באמת צריך עיון ולהכי אפשר לומר דמחמת זה כתב הרמב"ם ז"ל דעיקר החסרון הוא בזה שהפסח נשחט שלא למנוייו ובכוונת השחיטה לא שייך לומר דקמי שמיא גליא כיון שעכ"פ אלו אינם רשאים לאוכלו א"כ כוונת השחיטה הוא ע"מ שלא לאוכלו משא"כ במתניתין שהשחיטה הי' כהלכתה והבן. אמנם באמת ביותר יש לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל הפלא ופלא בגוף הטעם שכתב דנמצא נשחט שלא למנוייו דהא כיון דאיכא ממ"נ חד דלא נפק והוא מחויב בפסח א"כ חשיב השחיטה למנוייו ושלא למנוייו דתנן בהדיא בפסחים דף ס"א ע"א דכשר וליכא מאן דפליג אהא וזה הוא לכאורה תמי' רבתי: והנראה לפע"ד דהנה לעיל בפ' תמיד נשחט דף ס"ב איתא א"ל רבי מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו וא"ל הואיל וצורבא מרבנן את תא ואימא לך לשמו ושלא לשמו פסול בגופו לאוכליו ושלא לאוכליו אין פסול בגופו. לשמו ושלא לשמו אי אפשר לברר איסורו לאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר אסורו כו' ופירש"י ז"ל בלשון אחר וז"ל א"נ אפשר לברר אם אמת מחשבתו כגון יאכילנו כולו לראוין ונמצא מחשבתו בטלה למפרע ולשאינו ראויין יחזיר דמיהם וכך שמעתי ע"כ וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ב' מהל' ק"פ וז"ל שחט למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול למנויו ושלא למנויו כשר שאלו הראוין יאכלו כהלכה והאחרים כאלו לא חישב עליהן ע"כ שמעינן מינה דהעיקר הוא מה דכשר לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו אינו אלא משום דבאמת לא מהני מחשבתו דידיה שמחשב לזה כיון דזה אינו יכול לצאת בפסח זה רק דווקא היכי דשחיט אלא שלא לאוכליו או שלא למנויו דשחט את הפסח שלא לשם אכילה אבל כל היכי דאיכא מקצת אוכלין מחשבתו אינו מועיל כלום ונתבטל מאליו. מעתה הכא כיון שאינו יודע מי הוא הכשר ומי הפסול ובמחשבתו כולם שווים וכאו"א תליא בחבירו ולא אפשר לומר דבטל מחשבתו דהא איכא חד דלא נפק וצריך לצאת בפסח זה וכיון דלא ידעינן הי מינייהו לא בטל מחשבתו כלל וכיון דלא אפסר לבטל מחשבתו גם באוכליו ושלא לאוכליו כו' ג"כ פסול ודו"ק היטב: ובזה אמרתי ליישב קושיות התוס' שם בהא דאמרינן התם האי כהן היכי דמי אי דעביד פסח דלמא פסח הוא כו' ואי דלא עביד פסח דלמא שלמים הוא ולא עביד פסח. והקשה בתוס' וז"ל וא"ת וליתי כהן קטן וי"ל דבלא"ה פריך שפיר עכ"ל. והנה לדעתי צריך לפרש קושית התוס' רק למ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא דלע"ד דאורייתא מאי מעליותא דכהן קטן לפי מה שהקשו התוס' לעיל דף פ"ח ע"א דאמרי' התם שה לבית אבות לאו דאורייתא וא"ת והיאך מאכיל פסח לשלא למנויו ונהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לספות לו בידים אסור ואומר ר"י דהתם ילפינן מלא תאכלו דומיא דשרצים אבל בכה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי ע"ש חזינן דדעת התוס' הכא דקטן חשיב שלא למנויו ולא כדעת התוס' והר"ן בנדרים שהבאתי למעלה ומעתה אף בכהן קטן מצינו למיפרך אי דלא עביד פסח דילמא לאו פסח הוא ואביו מחויב מדאורייתא לעשות עבורו פסח ואי דעביד פסח דלמא פסח הוא נמצא נאכל שלא למנויו ובזה ליכא חינוך מצוה כיון דכבר עביד פסח וגם בגדול אסור. אלא ע"כ צ"ל דכוונת התוס' אי נימא דשה לבית אבות לאו דאורייתא כמו דקי"ל באמת לפי המסקנא הכי וכיון דשה לבית אבות לאו דאורייתא קטן חשיב שלא למנויו כמו שנתבאר ואם ממנה גם הקטן על הפסח נמצא ששוחט למנויו ושלא למנוי' וכיון שכאן אי אפשר לומר שנתבטל מחשבתו ויאכילנו כולו לראוין דהא איכא חזה ושוק דלא מצי אכלי' ליה רק לכהן קטן וכל דלא אפשר לומר דנתבטל מחשבתו הפסח פסול כמו שביארתי ודו"ק היטב כי זה נכון מאוד. והנה ראיתי להכו"פ בסי' ק"א שכתב ליישב קושית התוס' הנ"ל דא"א להביא גם קטן דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ע"ש ולא ידעתי להלום כוונתו דהא קושית התוס' יש לפרש למ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא דליתי כהן קטן דלא עביד פסח וממ"נ מותר דאי פסח הוא מותר משום חנוך מצוה ואי הוי שלמים ג"כ לא איכפת לן דאינו מחויב בפסח כלל מדאורייתא וכמ"ש. ונראה דבמחכ"ת אישתמיטתי' ליה להגאון ז"ל דברי התוס' דלמעלה וכן נראה שאשתמיטתי' ג"כ להגאון רע"א ז"ל בספרו דו"ח מערכה ח' שהביא דברי המג"א דמשום חינוך מצוה מותר לספות לקטן אף בידים והוא ז"ל חולק עלי' עיין בדבריו שנראה שהוא סבר שהמג"א הוציא דין זה מהתוס' דהכא שהקשו וליתי כהן קטן וזה אינו כי המג"א ז"ל כיוון לדברי התוס' שבדף הקודם ושם מבואר בהדיא כן. והנה התוס' במס' מנחות דף מ"ט הקשו אגמרא דפסחים הנ"ל הא פסח זמנו אחר תמיד בין הערבים ואיך יכול להתנות בשלמים הא איכא עשה דהשלמה