מצפה אריה עח

חרש ע"ש ומתני' על כרחך מיירי בכל גווני חרש בין שהוא חרש מעיקרא ובין שהוא חרש שהי' מעיקרא פקח אלא שאח"כ נתחרש מדלא מחלק במתני' בהכי כמו שהוא מחלק במתני' דלקמן שם דף כ"ג בהא דהכל כשרין להביא את הגט בין חרש מעיקרא לחרש שנתחרש אח"כ ע"ש וכיון דמיירי כמי בפקח ואח"כ נתחרש דהוי רק ספק חרש לפמ"ש הפמ"ג קשה אמאי מותר הוא להיות סופר הגט אמאי לא ניחוש דלמא חשיב כפקח ומ"מ הוי פסול לעדות כמו אילם ומדבר וא"ש דפסול לעדות ומתבטל מחמתם כל העדות דחשיב כמו נמצא אחד מהם קא"פ להטעם של מוח"ז הגאון ז"ל. אמנם הגאון בעל או"ת שם בסוף סי' ל"ו כ' דגם אשה אינו בכלל זה דנמצא א' מהן קא"פ והביא ראי' לזה מסוגיא דמכות דף ו' ע"א דפרכינן אלא מעתה הרוג יציל ומשני כשהרגו מאחוריו ואמאי לא פריך הגמרא מכל עריות ובזה לא הי' אפשר לתרץ שבעל מאחורי' דהא משכבי אשה כתיב עכ"ד ולדבריו צ"ל דהטעם דחש"ו אינו כמו שכתבתי לעיל דחשיב כמי שאינם יודעים שום עדות דהא טעם זה לא שייך באשה דידיעתה הוי ידיעה מעליותא אלא דרחמנא פסלה אלא עכצ"ל דכל הני פסולים דחש"ו ואשה ועכו"ם לא הוי בגדר עדות כלל כיון דהפסול הוא בגופם. ומעתה י"ל דה"ה באילם ומדבר ואינו שומע נמי אינם בכלל זה דנמצא אחד מהם קא"פ ודו"ק: אך מה שהביא האו"ת ראייתו דאשה אינה בכלל זה דמדוע לא פריך הגמרא במכות שם מכל עריות דבזה לא אפשר לומר דבעל מאחורי' דהא משכבי אשה כתיב וכוונתו דהא משכבי אשה דרשו חז"ל דהוי שתי משכבות כדרכה ושלא כדרכה ואם אינו חייב אלא כשבעל מאחורי' הא הוי תמיד שלא כדרכה ולא משכחת לה כדרכה. זה כבר הגיד לי חכם אחד דלפי מה שכתב בעל פמ"א חלק ב' בסי' קנ"ח דכל ביאה גמורה חשיב כמו כדרכה אפי' כשבעל מאחורי' ע"ש נדחת הראי' הנ"ל אבל מ"מ נראה שהדין דין אמת שאין האשה בכלל זה: ואמינא עוד להביא ראי' לזה מסוטה דף ל"א ממתני' דריש פרק מי שקינא דתנן ההם עד אחד אומר אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפי' עבד ואפי' שפחה כו' וחמותה ובתה וצרתה כו' הרי אלו נאמנת ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה ע"ש הרי בהדיא דע"י עדות אשה נאסרת על בעלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בהל' סוטה. ולכאורה יש לעורר לפי ע"ש הב"ש בסי' קס"ט סעיף י"ד אמה שכתב המחבר בא ע"א והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא בלא כתובה וכתב הב"ש שם וז"ל הואיל ויש רגלים לדבר דהא כבר הי' קנוי בעדים וסתירה בעדים מ"ה ע"א מהימן ודוקא כשמעיד שזינתה עם זה שקינא לה גם משמע מרש"י שזינתה עמו באותו פעם כשנסתרה עמו ע"י ב' עדים עכ"ד. ולפ"ז הא זה העד שהעיד על הטומאה הוא ג"כ עד שנסתרה עם זה דלא משכחת לה באופן אחר דכיון שראה שנטמאה ע"י הסתירה הא יודע נמי שנסתרה וא"כ הא יש להקשות לכאורה אם זה העד הי' עד פסול אמאי לא נימא דנתבטל כל העדות על הסתירה דהא פשיטא דעדי הסתירה צריכים להיות עדים כשרים כמו בעלמא ואם נמצא אחד עהם קא"פ בטלה כל העדות א"כ כשעד טומאה הוא פסול הא חשיב כמו נמצא קא"פ בין העדי סתירה אלא מוכח מזה דאשה לא הוי בכלל קא"פ. אבל לכאורה בפשיטות יש לדחות דהא קיי"ל בחו"מ סי' ל"ו דהא דנמצא קא"פ עדותן בטילה הוא דוקא כשידעו זה מזה אבל בלא"ה לא. א"כ הי' אפשר לומר דמיירי שאין העדים ידעו מהעד טומאה. אבל אכתי קשה לפי מ"ש שם הב"ח וכן החליט הגאון מליסא ז"ל בספר נה"מ דזה אינו אלא בדיני נפשות דעדות מיוחדת אינם מצטרפים יחד להעיד להכי כמו כן אין להם הצטרפות עם הפסול שיתבטל כל העדות אבל בדיני ממונות כיון דעדות מיוחדת מצטרפים להעיד ג"כ מצטרפים לענין זה שיתבטל כל העדות ואפי' אם לא ראו כולם כאחד אלא בזה אחר זה ע"ש: מעתה בשלמא לדעת המהר"א ששון ודעמי' ז"ל שסוברים דלאסור אשה לבעלה חשיב כדיני נפשות ועדות מיוחדת פסול בזה ניחא אבל לדעת האחרונים ובתוכם הגאון בעל נו"ב בסי' ע"ב שחולקים ע"ז וסברי דהוי כדיני ממונות דכשר עדות מיוחדת קשה כנ"ל אלא מוכח דאשה אינו בכלל זה דנמצא אחד מהם קרוב או פסול. אבל באמת אכתי לא כח בזה דהא לשון הרמב"ם ז"ל והמחבר שם אפילו אשה או קרוב מעתה גבי קרוב יש להקשות כנ"ל דנימא דבטל כל העדי סתירה מחמת זה אלא נראה מזה ראי' מושכלת לדעת המהר"א ששון דלאסור אשה לבעלה חשיב כד"נ ופסול בה עדות מיוחדת ודו"ק. ובעמדי בהאי ענינא נתקשיתי לפ"מ שכתבו התו' במכות שם במאי דפריך הגמרא הרוג יציל וז"ל מפני שהוא בעל דין אי נמי מפני שהוא שונא ושונא פסול לעדות ע"ש א"כ קשה הא דכתיב כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו' ואם יהי' אסון ונתת נפש תחת נפש ואיתא בכתובות דף ל"ג ובסנהדרין דף ע"ד אמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר דהיינו שנתכוין להרוג את חבירו והרג את האשה ע"ש והא פשיטא שזה חבירו שנתכוין הרוצח להורגו הוא שונא של הרוצח דאף דלא הרגו מ"מ הא עכ"פ התכוין הוא להורגו א"כ אמאי לא נימא דחשיב כמו נמצא אחר מהעדים קא"פ דהא הוא אינו במקיימי דבר כיון שבאמת לא הרגו וגם אין לומר דהקרא מיירי שזו האשה שנהרגה הוא אשת חבירו של זה שרצה להרוג ומש"ה הוי בע"ד וממקיימי דבר דז"א דהא שם בסנהדרין פרכינן אהא דכתיב אם לא יהי' אסון ענש יענש אי אמרת בשלמא דיכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת לה דיענש כגון שיכול להציל באחד מאבריו אלא א"א דיכול להציל באחד מאבריו ניתן להצילו בנפשו היכי משכחת לה דיענש ומשני דלמא שאני הכא דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה וכתב רש"י ז"ל דמיתה לזה ותשלומין לזה שהמיתה באה עליו בשביל חבירו שהי' מריב עמו וההשלומין בעל האשה הן דאינש דעלמא הוא ע"ש וא"כ קשה כנ"ל ודוחק לומר דמיירי שלא ראה זה בהריגת האשה ואע"פ שהגמרא משני התם שהרגו מאחוריו או שרבע מאחוריו אינו רק להס"ד אבל לפי המסקנא דוחק להעמיד בכה"ג וצע"ג וד' יצילני משגיאות: סי' לח בפסחים דף פ"ח ע"ב פריך הש"ס אברייתא דה' שנתערבו עורות פסחיהן כולן יוצאות לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני והא איכא חד דלא נפק ומשני משום דלא אפשר דהיכי לעביד נייתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה נייתי כולהו חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנויו. ופריך ונייתי ומתני אם פסח הוא שפיר ואי לאו פסח הוא להוי שלמים. ומשני משום דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלו לי' ולייתי כהן בהדייהו האי כהן ה"ד אי דעביד פסח דילמא פסח נאכל שלא למנויו ואי דלא עביד פסח דילמא לאו פסח הוא ולא עביד פסח ע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל כתב וז"ל חמשה שנתערבו עורות פסחיהן כו' כולם יוצאים לבית השרפה ואם נתערבו קודם זריקה חייבים לעשות פסח שני ואם לאחר זריקה פטורין גם מפסח שני משום דלא אפשר דאם לייתי כל חד וחד פסח ונמצא דאם פסח הראשון כשר הי' מביא חולין לעזרה ואם נמנו כולם על פסח אחד נמצא נשחט שלא למחויב