מצפה אריה עד

מצות וידחה ל"ה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ע"ש ומשמע מהירושלמי דעשה דקודם הדיבור קיל מעשה דאחר הדיבור וזה תמוה דהא ביבמות דף ה' ע"ב בסוגיא דעלי' מבואר איפכא דהא אמרינן התם דנילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מפסח ומילה דדחי שבת ומשני שאני התם שכן ישנן לפני הדיבור מבואר מזה דעשה דלפני הדיבור חמור טפי וכבר דשו בה רבים בישוב דבר זה. ולדעתי נראה לי דהא דקאמר הגמרא ביבמות שכן ישנן לפני הדיבור הכי פירושו שהדיחוי הי' הדיבור דהרי גם שבת נצטוו ישראל במרה א"כ כשאירע מילה בשבת הי' מלין אותו בשבת. ואין לדחות דלא הי' מוהלין במדבר כלל כדאיתא ביבמות דף ע"ב אי משום דלא נשבה להם רוח צפונית או משום דהיו נזופין למקום דזה אינו לפמ"ש הריטב"א שם דזה לא הי' אלא לאחר שנה שניה כשהוקם המשכן והוקמו הדגלים עיי"ש. וע' ברשב"א ז"ל שהביא אגדה ר' ישמעאל אומר אלא נימולין היו שלא כתקנן והי' כורתין את הערלה ולא הי' פורעין ולכך אמר הכתוב ולא מלו עכ"ל. ולפ"ז לפי מאי דאמרי' ביבמות דף ע"ב דאברהם אבינו לא נצטוו על הפריעה א"כ עד מ"ת הי' המילה כתקנ' וצריך להיות שמילתו דוחה את השבת. א"כ נראה די"ל דכשנצטוו ישראל על השבת נמסר להם דפסח ומילה דוחין שבת וקודם מתן תורה לא הי' על השבת עונש כרת כי אם אזהרה לבד כי על העונשים לא נצטוו מקודם אלא משקבלו התורה בהר סיני וא"כ אז הי' מן הדין שידחה פסח ומילה את השבת כיון דגם איסור שבת לא הי' אלא באזהרה ולא בכרת וכיון שכבר נדחה שבת מפני פסח ומילה קודם מתן תורה נשאר הדין כן גם לאחר מתן תורה כיון דכבר ניתנ' שבת לדחות מפניהם וכיון שניתן לדחות פעם אחת קיל אף דנעשה ל"ת שיש בו כרת מ"מ אמרינן הואיל ואידחי אידחי: ובזה שכתבתי דגם במרה כשנצטוו ישראל על השבת נמסר להם דפסח ומילה דוחין אותה נתיישב לי מאי דאמרינן בשבת דף קל"ב עד כאן לא פליגי אלא במכשירי מילה אבל מילה גופא דדחי שבת ד"ה הוא מנ"ל אמר עולא הלכה ופריך מדתניא אמר ראב"ע מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת ומה מילה שהוא אחד מאבריו של אדם דוחה את השבת ק"ו לפקוח נפש שדוחה את השבת ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה מי אתי ומסיק התם ר"א דילפינן מג"ש ור"י סבר מקרא וביום השמיני אפי' בשבת ע"ש. ולכאורה יש להקשות דפשיטא דכיון דמשני עולא הלכה מסתמא הי' אצלם בקבלה דנאמר ע"ז הלכה וא"כ לבתר דמסקינן דאיכא נמי קראי הלכתא למה לן וכן פריך הגמרא בכמה דוכתי. ולפי הנ"ל ניחא דזה הלכה לא הי' הלכה למשה מסיני אלא עוד היה הלכה ממרה דקודם מתן תורה נמי הי' צריכין לידע דמילה דוחה את השבת ואז הגיד להם משה בע"פ דמילה דוחה את השבת ואף דרש"י ז"ל פי' התם הלכה למשה מסיני הא מ"מ י"ל דרש"י ז"ל לא כתב הכי אלא להס"ד אבל לבתר דמשני אפשר לומר דהלכה הי' מקודם ואין להקשות דכיון דאיכא הלכתא למה לן קרא דכה"ג פריך הגמרא בסוכה דף כ"ה ע"ב דזה אינו אלא כשהלכה היא ניתנה מסיני אבל כשהלכה לא ניתנה בסיני שפיר איצטריך נמי למיכתב קרא וגם לראב"ע איצטרך קרא למילף נמי לפקוח נפש שדוחה את השבת מק"ו ודו"ק: סי' לה שבת דף ל"ד ע"א במתני' שלשה דברים צריך אדם לומר ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר וכתב רש"י ז"ל והני תרי שייך בהו לשון שאלה אבל בנר לא שייך לומר הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא ע"כ ולולא פירש"י ז"ל הי' אפשר לומר דבדקרוק קתני במתני' לשון עשרתם ערבתם דהא בגמ' פריך שם הא גופא קשיא עם חשיכה אין ספק חשיכה ספק אין חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה ספק אין חשיכה כו' אבל מערבין וטומנין את החמין ומשני הגמרא הא בעירובי תחומין והא בערובי חצרות דעירובי תחומין חמיר ועירובי חצרות קל עיין ברש"י ובתוס' שם ולכאורה יש לתמוה הא שפיר מצי מיירי כולי מתני' בעירובי תחומין וגם עירובי תחומין מצי לערב בספק חשיכה אבל מ"מ צריך הוא לומר מקודם ולהזכיר סמוך לחשיכה דהא כל זמן בה"ש הוא שיעור ג' רביעי מיל דהיינו אלף ות"ק אמה כמ"ש בשו"ע א"ח סי' רס"א ושיעור שיכול לערב הוא עד שני אלפים אמה ולפי"ז כל זמן של בה"ש לא יספיק לילך עד סוף התחום ולהניח שם העירוב ומשו"ה צריך להזכיר קודם לחשיכה שיהא פנאי לילך ולערב וזה תמיה עצומה לכאורה ולא מצאתי מי שיעורר בזה וצ"ל דהגמרא הכי דייק דמדקתני גבי נר הדליקו ולא קתני נמי עשרו ועירבו אלא עשרתם ערבתם דמוכח מזה דגם עם חשיכה אין פנאי לזה לעשר ולערב אם שכחו עד כה וע"כ דמשחשיכה אינו יכול לערב עירובי תחומין ולהכי גם עם חשיכה שוב אין פנאי לילך ולערב דבין כך ובין כך יהי' ספק חשיכה ומשו"ה קתני ערבתם והא דקתני עשרתם י"ל נמי דמשום עירוב קתני הכי דהא אין מערבין מן הטבל כדאיתא במתני' בפרק בכל מערבין דף ל"ד ואם לא עשרו וערבו מן הטבל לא הוי עירוב כלל ומשו"ה צ"ל עשרתם ערבתם ובזה ניחא מאי דפריך הגמרא הא גופא קשיא ודו"ק: סי' לו בדבר המעשה אשר לא טובה השמועה אשה אחת ממקום תחנותו של כ"ת שברחה מבית בעלה ויש גב"מ שישבה כמה פעמים בבית הזונות גם הלכה בראש פרוע בשוק כאחת מהפריצות אף נתייחדה עם אנ"ח אחד ונסעה ביחוד ממש בעגלה מיוחדה ועוד כהנה דברים מכוערים ועתה נאבד זכרה לא נודע מקומה איה זה יותר משנה ומחצה וגודל רחמנות על בעלה היושב גלמוד בלא אשה ואף הוא עודו באובו לבנות בית שבת האם יש לו תקנה ע"פ דת תוה"ק לקרוא לנפשו דרור ועל איזה אופן יהי' התקנה וזה החלי בעזהש"י. הנה בענין היתר לישא אשה על אשתו לית כאן להרבות באמרים כי בלא מאה רבנים אין שום סברא להתיר דאף בזונה גמורה רבו המחמירים ובראשם הגאון הב"ח ז"ל דאין להתיר בלא ק"ר וא"כ כ"ש הכא דליכא עידי זנות רק עידי כיעור דבזה אינה נאסרת כלל על בעלה מצד הדין: והנה ראיתי בתשו' מו"ח הגאון שליט"א שכ' דהטעם המתירים בלא ק"ר יוכל להיות דלאו משום דסבירא להו דרגמ"ה התנה בהדיא בשעת התקנה שבמקום מצוה מותר דבאמת מובן הדבר דרגמ"ה סתמא תיקן. אך דעת המתירים הוא משום דדרשי טעמו של התקנה הלז אשר הובא באחרונים ז"ל שני טעמים. הטעם האחד משום דררא איסורא דאורייתא דשמא לא יוכל למיקם בסיפוקייהו וטעם הב' כדי שלא להרבות בקטטה אשר מחמת זה תהי' האשה מוכרחת לקבל גט שלא מרצונה הטוב ולמען לחזק התקנה השני' שלא לגרש אשה בע"כ התקין שלא לישא שתי נשים. וא"כ לפי טעם הב' היכא שמן הדין יש לגרשה בע"כ ואין אנו צריכין לחזור אחר תקנתה ובטל לגבה הטעם של רגמ"ה דעתם דמותר הבעל לישא אשה אחרת בלא היתר ק"ר הנה לדעתי יש לפקפק בזה חדא דטעם השני