מצפה אריה ע

סי' לב לכבוד ידידי הרב החריף ובקי המפורסם מופלג ומפולפל כ"ש מוה' אלעזר ני' דומ"ץ בק' ראזבאדוו. מ"ש כ"ת קושיא בשם הגאון מוה' וואלף פרענקיל ז"ל שהי' אבד"ק פשעוורסק בכתובות דף ל' דאמרינן התם דמאי איכא בין אביי לרבא זר שאכל תרומה א"ב ופריך ולאביי פטור נימא דמדאגביה קניא כו' וע"ז הקשה הגאון הנ"ל דהא קיי"ל גבי גזלן היכא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' אתבר ממילא משלם זוזא תברה או שתיה משלם ד' א"כ שפיר איכא נפקותא רבה בזה דלרבא משלם כשעת האכילה ולאביי משלם כשעת הגזילה. וע"ז כתב כ"ת ליישב לפמ"ש השמ"ק דהחילוק הוא בין גזלן לשומר דמשלם לעולם כשעת ההיזק אף בנאנס מאליו דבגזילה כבר יצא מרשות הנגזל בשעת הגזילה אבל בשומר ובפקדון עודנו הדבר ברשות הבעלים ולהכי א"כ לצנועין דסברי בש"ס ב"ק דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אין חילוק כלל בין גזלן לשומר ואף גזלן משלם לעולם כשעת ההיזק לכן הכא בזר שאכל תרומה לאביי שסובר בעלמא בש"ס ב"ק שיאוש קונה ומאן דסובר דיאוש קונה ע"כ כצנועין ס"ל כדמוכח בש"ס שם משלם לעולם כשעת ההיזק ואף באתבר ממילא ומש"ה לא שייך למפטריה מטעם קלב"מ דלא גרע מהיכי דאתבר ממילא ע"כ. שגג כ"ת בזה ואשתמיטתי' ליה גמרא מפורשת לקמן בכתובות דף ל"ד מימרא דרב פפא היתה ערה גנובה לו וטבחה בשבת חייב כו' ואם היתה פרה שאולה כו' פטור ועיין בש"מ שם דמפרש דהחילוק בין גנב לשואל משום דבשואל חשיב כמו ברשות הבעלים ומעתה לפי דבריו אי נימא דלאביי אין חילוק בין גנב לשומר אדרבה הא פטר הכא בזר שאכל תרומה לגמרי דלא שייך לומר מדאגבי' קניא כמו בשואל וזה פשוט וברור. אך מ"מ יש לקיים דבריו ע"פ מה שהביא הלחם משנה בהל' שאלה פ"א ה"ה בשם יש מי שאומר דבהיתה פרה שאולה כו' חייב עכ"פ בקרן אולם מהתימא שלא הרגיש בזה כלל כ"ת. והנה את אשר אנכי אחזה בזה ליישב קושית הרב הגאון מהר"וו פרענקיל הנ"ל עפ"י מאי דאמרינן בש"ס דפסחים דף ל"ב ע"א איבעי להו באכילת תרומה לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ופשיט הש"ס ממתניתין דהאוכל תרומת חמץ דלפי מדה משלם ודחי דלמא ריה"ג הוא ופריך א"ה במזיד אמאי פטור ומוקי לה כר' נחוניא בן הקנה ומעתה להס"ד השתא בכתובות אליבא דרב חסדא דאמרינן מדאגבי' קניא לא משכחת כלל אף אליבא דר' נחוניא באכילת תרומה למפטר מטעם קלב"מ א"כ מוכח ממתניתין דלפי עדה משלם וכיון דלפי מדה משלם אין חילוק כלל בין מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' דהא משלם לפי מדה כדאמרי' התם. וראיתי ברש"י ז"ל שם בפסחים שכתב דאף אם נימא דלפי מדה משלם אינו רק בשוגג משום דכתיב ונתן לכהן את הקודש והקפיד התורה שישלם בפירות דוקא אבל במזיד פשיטא דלפי דמים משלם ולפ"ז נדחה מ"ש דהא בכתובות מיירי הש"ס שאכל תרומה במזיד דלפי דמים משלם. אבל הרמב"ם בפ"י מה"ל תרומות כתב וז"ל והאוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים כו' שנא' ונתן לכהן את הקודש ועיי"ש במש"ל. א"כ לדידיה למ"ד לפי מדה משלם גם במזיד צריך לשלם לפי מדה דאין חילוק כלל ולפ"ז הקושיא הנ"ל מתורצת לפי שיטת הרמב"ם ז"ל אבל לרש"י ז"ל הקושיא במקומה עומדת. ואמינא די"ל דרש"י ז"ל לא פליג אהרמב"ם ורש"י ז"ל לא פי' כן אלא אליבא דאביי דסבר דזר האוכל תרומה במזיד פטור לרנב"ה ולא משכחת כלל דחייב ופליג אדר"ח דאמר מדאגבי' קניא ואף דבכתובות דחק הש"ס לוקמי' לאביי אף אליבא דר"ח רק מיירי בתחב לו חבירו כו' י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דכל הני שנויי אינו אלא שנויי דחיקא והמעיין יראה שכן הוא דעת שאר הקדמונים ז"ל ורש"י ז"ל כתב שם בהדיא וז"ל והזיד בתרומה אפי' שגג בחמץ פטור דמיתה בידי שמים כי כרת והיינו כאביי ולאביי פשיטא דלרנב"ה האי קרא לא קאי אלא אשוגג דבמזיד לא משכחת כלל דחייב דהא אמרי' קלב"מ ולכן פשיטא דונתן קאי רק אשוגג ומש"ה יותר מסתברא לומר דלרבנן נמי לא קאי רק אשוגג דאין סברא כלל דלפלגי בזה ר' נחוניא ורבנן אבל אליבא דרבא דגם לר' נחוניא חייב בתשלומים אאכילת תרומה במזיד דמיתה בידי שמים אינו פוטרת או לרב חסדא דס"ל מדאגבי' קניא איכא למימר שפיר דלכו"ע דונתן קאי בין בשוגג ובין אמזיד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. אבל לכאורה יש לתמוה דהא הש"ס פריך התם אהא דמשני דהא מני ריה"ג א"ה במזיד אמאי פטור ופירש"י ז"ל דבשלמא אם נימא דלפי מדה משלם ניחא דבמזיד דלפי דמים משלם פטור משום דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ומעתה לפי שיטת הרמב"ם דלמ"ד לפי מדה משלם גם במזיד לפי מדה משלם א"כ אמאי פטור במזיד. ומצאתי שעמד ע"ז הגאון רע"א בספר דרוש וחידוש. והנה לפי דעתי י"ל דלכאורה צריך להבין דאף אם לפי מדה משלם איך רשאי הכהן ליקח הדמים מתרומת חמץ הא דמי איסורי הנאה קא שקיל וצ"ל כיון דבשוגג תשלומי קרן וחומש לכפרה אתי כמ"ש התוס' כתובות שם ד"ה זר לא מיקרי דמי איסורי הנאה דמשלחן גבוה קא זכיין לכן דוקא בשוגג מותר אבל במזיד דלאו לכפרה אתי אלא תשלומים נינהו שוב מיקרי דמי איסורי הנאה ומש"ה פטור במזיד אבל לבתר דמשני דהא מני ריה"ג הוא דחמץ מותר בהנאה שפיר פריך א"ה במזיד אמאי פטור וזה נכון מאוד לדעתי. ולפי הנ"ל יש אתי מקום בראש לומר דגם צר"ח מתני' דהאוכל תרומת חמץ אתיא כרנב"ה דאל"ה אמאי פטור במזיד כיון דלפי מדה משלם ואם נימא דטעמא דפטור משום דהוי איסורי הנאה כמ"ש אכתי קשה לפי מה דאמרי' בע"ז דף ס"ג ע"ב דבי ר' ינאי יזפו פירות שביעית ופרעי להו בשמינית ופי' שם רש"י ותוס' דהטעם דמותר משום דבהאי שעתא לאו בעין נינהו א"כ הכא במזיד אמאי פטור נהי כמי דאין לחייבו אשעת הגבהה או אתחילת אכילה דאז עדיין החמץ בעין מ"מ לחייבו אסוף אכילה דהיינו אהנאת גרונו ומעיו [ועיין תוס' כתובות שם ד"ה אי לא מצי לאהדורי] ובההיא שעתא כבר לאו בעין נינהו ומותר ליקח הדמים וגם צריך לשלם הכל כיון דנימא דגם במזיד לפי מדה משלם אלא עכצ"ל דאתיא כרנב"ה דאסוף אכילה אין לחייבו משום דאמרי' קלב"מ דבההיא שעתא הוא החיוב מיתה כמו דאמרי' שם בכתובות סוף סוף מדאגבי' קניא ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה ודו"ק. ומה מאוד מדוקדק בזה הלשון הש"ס דאמר ר"ח מודה רנב"ה בגונב חלבו וכו' דלכאורה קשה מקמ"ל ר"ח בזה הא מתניתין היא בהדיא בהגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בתשלומין קודם שבא לידי איסור סקילה ופשיטא דה"ה לרנב"ה כן הוא בחיוב כרת ומצאתי אח"כ שבס' שטמ"ק העלה זאת בתימא ולפי הנ"ל ניחא דקמ"ל דאף דמתני' דפסחים תנן דהאוכל תרומת חמץ פטור במזיד וע"כ אתיא כרנב"ה כהנ"ל א"כ מוכח ממתני' לכאורה דלר"נ לא אמרי' מדאגבי' קניא קמ"ל ר"ח דז"א אלא בחמץ דאיסורי הנאה הוא אבל מודה רנב"ה בגונב חלבו של חבירו כו' דחייב דלדידי' נמי אמרי' מדאגבי' קניא ודו"ק: