מצפה אריה סח

שוב י"ל דגם בכה"ג אסור ולא אמרינן סליק כיון דמ"מ נרגש הטעם חלב חזק יותר בבשר והוי טעם כעיקר כמו שבארתי למעלה ודו"ק היטב ויש אתי עוד הרהורי דברים בזה. אולם לא באו אצלי בכור הבחינה. ובעת למודי אמרתי להוכיח דדעת התוס' הוא דלדידן דמב"מ בטל לא אמרינן סליק כו' וכמו שכ' הש"ך. ממה שהקשו התוס' בחולין בסוגיא דזרוע בשלה דף צ"ח ד"ה לחומרא גמרינן. תינח במינו אבל בשאינו מינו לא בטל דטעם כעיקר דאורייתא ע"כ. ומדברי' אלו נשמע דאי הוי גמרינן מזרוע בשלה ג"כ לקולא הוי אתי שפיר דהוי ילפינן מהרוטב דהוי אינו מינו ומ"מ שרי ואי נימא דאמרינן סליק א"כ בלא"ה אין לגמור דמבא"מ סגי בס' מזרוע בשלה דשאני התם דאיכא נמי מינו של היתר ואמרינן סליק כו' אבל בעלמא י"ל דלעולם מבשא"מ אינו סגי בששים וזה פשוט. הנלע"ד כתבתי: סי' לא הלום ראיתי בשו"ת חת"ס אבה"ע סי' א' שכתב לדחות מה שרצה הרב הגאון השואל לומר בעובדא דהתם דכיון שכבר הגיע זה האיש לפרק מצות פו"ר מחויב הוא לקיים את המצוה ואין לו לחוש למאי שיהי' אח"כ מצות חליצה שלא כתקנה דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ודמיא למה שכ' הרמב"ן ז"ל לפלוג על הרז"ה בההיא ינוקא דאשתפיך חמימא בשבת קודם מילה דמהלינן אותו ואם יצטרך אח"כ לחלל שבת משום פקוח נפש. פקוח נפש הוא דדחי אותו. ועל זה השיב הגאון המחבר ז"ל דהתם ספק אם יצטרך אח"כ לחמימי אחר המילה ע"כ מלין וכו' אבל אי הוי ידעינן דבודאי נצטרך לחלל שבת אחר המילה פשיטא דלא התיר רמב"ן ז"ל לעול ע"ש. והנה במכת"ה דברי' תמוהין דהרואה יראה דרמב"ן ז"ל התיר אף אם ידעינן בודאי שיהי' אח"כ חילול שבת ועיין בר"ן ז"ל שהביא דברי הרשב"א ז"ל לסייע לשיטת הרז"ה ז"ל מהא דביצה דף ב' בית הילל אומרים לא ישחוט אלא אם כן הי' לו כו' וסיים אלא ש"מ כל שאנו יודעים בתחלת הדבר שיבוא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא כבוא בסוף לידי כך. עש"ה הרי דהרמב"ן ז"ל פליג אפי' היכא דבודאי יבא לידי חילול שבת. ובגוף הדבר פשיטא לדעתי דאין לדחות שום מצוה משום מצוה העתידה לבוא אח"כ אפי' אם האחרונה חמורה מן הראשונה וגם לא תליא כלל בפלוגתא דהרז"ה והרמב"ן דזה הוא גמרא מפורשת בסוכה דף כ"ה דפרכינן התם העוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' ר"מ אומר וכו' אלא עוסקים במת מצוה הי' שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח ופירש"י ותוס' דלאו דוקא מת מצוה דאפי' מתיהן נמי מת מצוה קרי' לי' דמצוה להתעסק בהן. ובתר הכי כתב רש"י ז"ל דמ"מ שמעינן עיני' דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן ז' ימים קודם פסח ואע"פ שטומאה זו תעכב ע"י אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידו א"צ לדחותה מפני מצוה חמורה העתידה לבוא ע"ש הרי בהדיא דאין לדחות שום מצוה אפי' משום מצוה חמורה כמו פסח שיש בו כרת אף שבודאי ידחה אותה. וצ"ל לדעת הרז"ה ז"ל דשאני הא דאשתפיך חמימי דאיכא חילול שבת בקום ועשה ועד כאן לא מצינו שם בסוכה אלא שדחה לעשה דפסח בשב ואל תעשה אבל לחלל שבת בידים לא. עוד אפשר לומר לפי מאי דמשני התם וצריכא דאי אשמועינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא לא ואי אשמועינן הכא משום דלית בה כרת אבל הכא דאיכא כרת אימא לא. לפ"ז באשתפיך חמימי דתרווייהו איתנהו חילול שבת דאיסור סקילה וגם מטא זמן חיובא דהא בשבת הוי אכתי לא שמעינן דאפשר לדחות מחמת מילה וכן הקשה שם בתוס' ד"ה משום לרבה דאמר בזבחים אידי ואידי לאחר חצות כו' אלמא מטמא לקרובים אפי' היכא דמטא זמן חיובא דפסח. וא"ל דילפינן מק"ש דלמא שאני ק"ש דלית בה כרת ע"ש: ולפי הנ"ל נתיישב לי דברי הרז"ה ז"ל בשבת דף י"ט גבי אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת והביא הר"ן בשם הרז"ה ז"ל דהטעם בזה וכן במה שאמרו אין צרין על עיירות פחות מג' ימים קודם שבת הוא משום דכולהו חשיב מקום סכנה ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני פקוח נפש ע"ש ועמדתי דלפ"ז קשה הא דאמרינן התם ה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר האיך שריני' לדבר מצוה להכניס בסכנה ולחלל את השבת הא הרז"ה בעצמו סובר גבי הא דאישתפיך חמימי דיש לדחות המילה משום שלא יבא אח"כ לידי חילול שבת ופליג על הרמב"ן שסובר אין למצוה אלא שעתה וזה הי' אצלי תמי' גדולה כמה שנים. ולפי האמור שפיר ניחא דדוקא בשבת עצמו דכבר מטא זמן חיובא דשבת אוסר הוא ז"ל אבל קודם שבת דאכתי לא מטא זמן חיובא מודה להרמב"ן ז"ל דאין למצוה אלא שעתא: ודע דדברי התוס' דסוכה הנ"ל אינם מכוונים במה שהקשו אהא דרבה דאמר אידי ואידי לאחר חצות דלדידי' לא קשה כלל דאיהו מוקי לה אליבא דר"ש דמשום אנינות אינו יכול להביא פסח אפי' אם לא נטמא כלל כמו שמבואר שם בהדיא וכוונת התוס' צריך לפרש אהא דפריך שם לעיל מיני' ממאי דלמא אידי ואידי לאחר חצות הא כר' ישמעאל הא כר"ע דלפ"ז לא אתיא כר"ש כפירש"י ז"ל שם רק משום דמצות טומאת קרובים דחי לעשה דפסח ולהכי שפיר הקשו התוס' וזה ברור: איברא דלדעתי נראה ליישב קושיות התוס' דהתם בזבחים שפיר אמרינן דעשה דטומאת קרובים דחי לה לפסח משום דאפשר להביא פסח שני וכן דקדקו התוס' שם בזבחים ד"ה הא וז"ל דפסח יש לו תשלומין בשני ע"ש אבל בסוכה יליף שפיר מקרא דויהי אנשים כו' דהא המה טמאו עצמם קודם הציווי של פסח שני ואז אכתי לא ידעו שיהי' להם תשלומין וזה פשוט ונכון. והנה מוכח מכל הנ"ל שמצוה שיש לה תשלומין אף שהיא חמורה כמו עשה דפסח נדחית מפני עשה שאין לה תשלומין אף שהיא קלה. ויש ליישב בזה מה שהקשה הש"ך ז"ל אמה שהביא בב"ה בשם התשב"ץ ז"ל דמילה שלא בזמנה אין למול ביום ה' מפני חשש חילול שבת ביום ג' למילתו כמו דאמרינן בשבת אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים כו' וע"ז הקשה הש"ך הא התם גופי' אמרינן לדבר מצוה מותר ולפי הנ"ל י"ל דהא דלדבר מצוה מותר היינו דוקא במצוה עוברת אבל מילה שלא בזמנה שיש לה תשלומין נדחית מפני חשש חילול שבת. עוד ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב מה שהביא הרמב"ן ז"ל ראי' לדבריו ממתני' דקתני לא שחק כמון מע"ש כורך על אצבעו ומביא אפי' מחצר אחרת והא כשמביא דרך רשות הרבים הוי איסורא דאורייתא ואיהו ז"ל דחי לראי' זו דיש לומר דהכא מיירי דלא ידעי מקודם עד לאחר המילה אבל אי הוי ידעינן מקמי מילה הוי דחינן לה למילה ע"ש ותמי' לי טובא דאכתי קשה מהא דתנן התם מוצצין את המילה ועלה אמר ר"פ האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ומעברינן לי' ומסיק התם דומיא דאספלנית וכמון דאי לא עביד סכנה הוא ה"נ סכנה הוא וא"כ קשה כיון דבזה ידעינן מתחלה דיצטרך לחלל אח"כ את השבת דמציצה משום פק"נ אמאי מהלינן. ולכאורה