מצפה אריה סז

לחזור ולהצטרף יחד עם המים הבאים אח"כ דאמרינן סליק והציר מבטל אם המים שלא יהי' שוב בכחם לעורר את טומאה ע"י הצטרפות עם המים האחרונים ודמי למה שכתבתי להסביר החילוק גבי בב"ח דאמרינן סליק ודו"ק. אמנם אחר העיון נראה לי דזה אינו דאפילו לפי מה שכתבו התוס' בחולין ובבכורות בדיבור הקודם דגבי ציר לא שייך לומר סליק כו' כיון שהמים הראשונים מטמאין את המים האחרונים ונעשו טמאים כמו הראשונים ומשו"ה מצטרפין יחד אינו אלא דוקא במין במינו דאז אנו אומרים מצא מין את מינו וניער אבל בבו"ח דאם נימא דלא אמרינן סליק כו' נהי נמי דהחלב בהמה עצמו נעשה נבילה כמו הבשר מ"מ כיון דהבשר עם החלב הם שפי מינים שפיר אמרינן סליק את שאינו מינו דהיינו הבשר והחלב שחוטה דהיינו מינו רבה עליו ומבטלו כיון דליכא למימר בזה מצא מין את מינו וניער דהא הבשר והחלב שני מינים. ואפרש שיחתי דהנה הר"ן ז"ל בנדרים דף כ"ב ביאר לן פלוגתא דר"י ורבנן דר"י ס"ל דכל שהוא מין בעינו בעצם המין נלמד מדם הפר ומדם השעיר דלא בטיל ורבנן ס"ל דמ"מ כיון שזה איסור וזה היתר הוי לי' אינו מינו. מדברי' ז"ל למדנו דלענין אי חשיב מינו יש שני עניינים דמיון עצם המין ודמיון באיכות היתר או איסור. ולפ"ז י"ל דלענין מצא מין את מינו וניער תרתי בעינן שיהי' שוים בין בעצם וגם באיכות דכיון ששוים בכל צד נמשך אחריו להיות כמוהו ולפ"ז לא מהני מה שהמים השניים מתטמאים רק מים במים דהוי מין במינו בעצם המין וכיון שאם לא תאמר סליק שניהם טמאים ויהי' שווים גם באיכות שפיר אמרינן דלא אמרינן סליק ואדרבה מצא מין את מינו אבל בכה"ג היכא שהם חלוקין בעצם המין דגם אי לא נימא סליק עדיין לא יהי' שניהם שוים לגמרי לא שייך כל זה. וראי' ברורה לזה מסוגיא דבכורות גופא דמשמע מהתם דדוקא אם נתערב אח"כ במים אמרינן מצא מין את מינו וטמא אבל אם נתערב הציר אח"כ בשאר משקין שמקבלין טומאה לא נעשו טמאים וכן משמע לקמן בבכורות דף כ"ב ע"ב דאמרינן התם ציר טהור שנפל לתוכו מים כ"ש טמא דדוקא מים אבל שאר משקין לא וכן הוא בהדיא ברמב"ם פט"ז ה"ד מהל' טומאת אוכלים וז"ל ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא הרי הכל משקה ומכשיר ומתטמא טומאת אוכלים נפל לתוכו יין שמן ודבש הולכים אחר הרוב ע"ש הרי בהדיא דדוקא במים אמרינן דחוזר וניעור דהני מין במינו אבל בשאר משקין לא אמרינן דחוזר וניעור את המים הראשונים אף דשניהם נעשו טמאים והיינו משום דהוי שני מינים וה"ה לבשר וחלב. וכמה מעליא הא שמעתתא ליישב בזה הא דאמרינן במנחות דף כ"ב נתערב קומצה בקומץ חברתה במנחת כהנים במנחת כהן משיח במנחת נסכים כשירה ר' יהודה אומר במנחת כהן משיח במנחת נסכים פסולה שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו ופריך בגמרא וכי בולעת זו מזו מאי הוי הא מין במינו הוא (פי' ור' יהודה סבר מין במינו לא בטיל) אמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סליק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. והקשה בתוס' שם ד"ה והן בולעת ותימא דמהאי טעמא נמי ליפסול לר' יהודה נתערב קומצה בקומץ חברתה וזה תימא לומר משום דבלילתן שוות אין זו בולעת מזו. ועוד נתערב קומץ בשיריים דקתני סיפא דאם הקטיר עלתה לבעלים ופריך בגמרא דליבטלו שיריים לקומץ ומשני ר"י נאמרה הקטרה בקומץ כו' למה לן האי שנויא הא אמרינן דבלילתן שוות ואין בולעת זו מזו כו' ע"ש אבל לפי האמור שפיר ניחא דהא לכאורה קשה הא דאמרינן הכא סליק לר' יהודה דהא הכא אם נימא דלא אמרינן סליק יהי' שתיהן כשרות א"כ הוא דעי משש להא דהלוקח ציר דיש לשתיהן איכות אחת ואמרינן דמצא מין את מינו ומצטרפים יחד להיות רבה על שאינו מינו ואין בכח שאינו מינו לבטל לאחד מהם ואך כשנתערב קומץ במנחת נסכים או במנחת כהן משיח כיון שאינם שווים באיכותן שזה בלילתה עבה וזה בלילתה רכה וגם אין להם שם מנאה אחת שזו מנחת נסכים וזו מנחה אחרת או כשנתערב בשיריים דעכ"פ אינם שווים שזה קומץ וזה שיריים ולא חשיב מין במינו ממש אף שהמה שווים בעצם מ"מ כיון שהם חלוקין זה מזה בדינם לא שייך לומר מצא מין את מינו ולהכי י"ל בזה סליק אבל נתערב קומצה בקומץ חברתה כיון שהם שניהם שווים ממש שזו וזו הוא משם מנחה אחת וגם שווים בבלילתן אין לומר סליק דאדרבה אמרינן בזה מצא מין את מינו ורבה על שאינם מינם ודו"ק. ונחזור עתה לענין בו"ח אשר לפי מה שנתבאר אינו ענין כלל להא דאמרינן בבכורות גבי הלוקח ציר דלקדירה מצא את מינו וניעור דזה דוקא במין במינו אבל בשר וחלב כיון דהוי מין בשאינו מינו אין לומר מצא מין את מינו ואפשר לומר רואין את הבשר כאילו אינו והחלב שחוטה רבה על שאר החלב ומבטלו. אבל מ"מ כד מעיינת בה נראה לפענ"ד דיש לשדות בה נרגא כאשר אבאר: דהנה הש"ך שם בסי' צ"ח בשם הרש"ל ז"ל צוח ככרוכיא אהמחבר שהביא האי דינא דהרשב"א ז"ל דאם נתערב מין במינו ובשאינו מינו דאמרינן רואין כו' דבשלמא לר' יהודה דסבירא לי' מין במינו לא בטל שפיר י"ל רואין את מינו כמי שאינו דמין במינו אינו נרגש שום טעם אבל איך נימא רואין שאינו מינו כמי שאינו כיון דנרגש הטעם של האיסור באינו מינו וכל שנרגש הטעם חשיב כאילו ניכר האיסור ממש דטעם כעיקר וכתב עוד דאף הרשב"א לא קאמר אלא להתיר את מינו אבל לא את שאינו מינו ע"ש ועיין בגדולי האחרונים ה"ה בעל כו"פ ובעל חוו"ד שכתבו ליישב דעת המחבר ותוכן דבריהם דכגון זה לא חשיב טעם כעיקר כיון דטעם האיסור מעורב עם הטעם של היתר ואינו נרגש הטעם של איסור לבדו הטעם של היתר רבה עליו ומבטלו ע"ש. ואנכי בחידושי המתקתי דבריהם דלכאורה אכתי יש לבע"ד לחלוק ולומר דמ"מ הוא נרגש ע"י תערובות של איסור טעם חזק יותר מאילו לא הי' רק התערובות של היתר דרך משל לוג של היתר וחצי לוג של איסור ממין אחד כגון של יין שנתערב בקדירה של. היתר ממין אחר נרגש הטעם של יין יותר מאילו לא הי' נתערב רק לוג אחד של היתר ומדוע לא נימא דמה שמרגיש זה טעם חזק חשיב טעם לאסור. וכתבתי להסביר דזה אינו דכיון שטעם האיסור אינו נרגש רק מחמת ע"י גורם של היתר דשאינו מינו דלולא האינו מינו לא הי' נרגש שום טעם מהאיסור דמין במינו ליכא נתינת טעם ורק מחמת שנתערב ג"כ אינו מינו אתה מרגיש טעם חזק אין בכחו לאסור. דוגמא לזה מצינו להפמ"ג בפתיחתו להל' תערובות שחקר בחצי זית של היתר וחצי זית של איסור שנתערבו בג' זתים אינו מינם שטעם האיסור בעצמו אינו נרגש לולא הצטרפות של החצי זית היתר דהא נגד האיסור לבדו יש ששים רק ע"י הצטרפות עם ההיתר נרגש הטעם אי חשיב כגון זה' טעם כעיקר ופשוט לה ממתני' דערלה. תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם ואין בזה כדי לתבל ואין בזה כדי לתבל מותר לכהן ואסור לזר אלמא כל שאין באיסור לבדו כדי לתבל לא חשיב טעם לאסור. מעתה הכי נמי הכא כיון שאינו נרגש הטעם של איסור רק ע"י גרמא דשאינו מינו של ההיתר אין בכחו לאסור ולפ"ז בבו"ח ליכא למימר הכי דהא כל אחד בפני עצמו הוא היתר וכל מיקר האיסור נעשה רק ע"י תערובת הטעמים שכל אחד אוסר את חבירו