מצפה אריה סד

באות י"א כתב מעכת"ה מו"ח נ"י על מה שכתבתי ליישב דברי התוס' בשבועות שכתבו דבתר תרווייהו אזלינן דכוונתם אינו אלא אליבא דר"מ דאיהו הוא דקאמר רישא דמתני' ולדידי' דסבר דבנשבע מפי עצמו חייב אפי' שלא בפני ב"ד על כרחך לא בעינן שיהיה הפסד ממון ממש דהא שלא בפני ב"ד ליכא הפסד ממון. וע"ז העיר כבוד מו"ח נ"י דאפשר לומר דגם לר"מ איכא הפסד ממון דכיון דנשבע לשקר עכ"פ עבר משום שבועת בטוי ושוב פסול להעיד. לשרי' לן מאריה דפשיטא דבכל גויני מחייב ר"מ אפי' כשנשבע שלא בפני עדים רק בפני התובע לבד דבכה"ג חייב להעיד אח"כ בב"ד ואף דלענין קרבן מהימן על דיבורי' שנשבע לשקר מ"מ אין אדם נפסל עפ"י עצמו ואף שהתובע בעצמו יודע שנשבע לשקר מ"מ מותר לי' לתבוע להעד שיעיד לי' אח"כ בב"ד דכיון שאינו נפסל לכו"ע גם לדידי' כשר כמו שמצינו ביו"ד סוף סי' א' שוחט שהעיד עליו אחר ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והעד עצמו מותר לאכול משחיטתו והוא בשם מהרי"ק ע"ש. והכא אין חילוק בין מכחישו לשאינו מכחישו דבכל גווני לא מיפסיל לעדות ע"פ עצמו גם י"ל דלא מיפסיל מחמת שמא אישתלי. באות י"ב הביא מו"ח הגאון נ"י מה שהבאתי דברי המג"א בשם המ"ב דבדיעבד סגי בקנין כסף לחוד משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותי' של אדם ומשו"ה בגילוי דעת לחודי' סגי וכתבתי דלפ"ז פשיטא דקנין דרבנן מהני בחמץ דזה הוי יותר גילוי דעת שאינו רוצה בהחמץ. דכיון דמהני מדרבנן א"כ החמץ ישאר מוחלט ביד העכו"ם ושוב כתבתי דאף דביטול לא מהני הוא רק משום דחז"ל חששו שמא לא יבטלנו בלב שלם וזה לא שייך במכירה דהא כשמוכר בודאי הוא מוכר בלב שלם. וע"ז כתב כבוד מו"ח נ"י דדברים אלו עולים יפה כשמכר ע"י קנין דרבנן אבל דברי המג"א בשם המ"ב דמיירי כשמכר ע"י קנין מעות דלא מהני בעכו"ם שוב יש לחוש שמא לא מכר בלב שלם. לדעתי נראה דהכוונת המג"א כיון שהמוכר כשמכר הי' סבור דמכירה מעליותא הוא דלא ידע הא דמעות אינו קונה בעכו"ם דכל עיקר כוונתו הי' למכור להעכו"ם החמץ כדרך כל העכירות אף דטעה מ"מ אין לחוש בזה שמא לא היה בלב שלם: באות ט"ו כתב כבוד מו"ח הגאון נ"י דיש לחלוק על מה שכתבתי בישוב דברי הר"ן ז"ל בפסחים ע"פ אשר הסברתי דהא דחמץ חשיב אינו ברשותי' הוא דמחמת שאסור בהנאה בתוך הפסח אמרינן דגם לאחר הפסח אינו חשיב שלו וע"ז הבאתי פלוגתא דהרשב"א והר"ן ז"ל בנדרים במי שאוסר על עצמו הנאת החפץ דחשיב הפקר ואם זכה בי' אחר ואח"כ איתשל על הנדר דסבר הר"ן ז"ל דאינו יכול להוציא ממנו וכבוד גאונו מפקפק בדבר דגם הר"ן ז"ל לא כתב אלא בשכבר זכה בי' אחר אבל גם הוא ז"ל מודה דאם נשאל על נדרו קודם שזכה בי' אחר חוזר הדבר מאליו לרשות הבעלים ואין הבעלים צריכין לעשות קנין מחדש כזוכה מן ההפקר והוסיף כבוד מו"ח נ"י להסביר עוד דיש לומר דאסירי הנאה לא חשיב כהפקר גמור רק כמו דברים שאין הבעלים מקפידים בהם דרשאין ג"כ אחרים לזכות בהן אבל מ"מ כל זמן שלא זכה בי' אדם יכולים הבעלים לחזור ולהקפיד שלא יזכה בהן שום אדם. זהו תדכ"ג ומה מאוד מתקו להכי דברים של טעם. אולם גוף הסברא שכתבתי ליישב דברי הר"ן ז"ל בפסחים על משמרתי אעמודה דאפי' לפי מ"ש מו"ח נ"י לחלק בין זכה בי' אחר ללא זכה בי' אחר מ"מ לדעתי יש לחלק בין אסורי הנאה דנדר לשארי אסורי הנאה דדוקא בנדר כיון דבידו לשאול על נדרו לא הוי כהפקר גמור דהא בשאר הפקר אינו בידו לחזור ובנדר בידו לחזור ע"י שאלה לחכם ויש לדמות להפקר לזמן דמשמע מסוגיא דנדרים דף מ"ד דאחר הזמן חוזר לרשותי' מאליו וכאשר הבאתי למעלה בתשובתי הקודמת להסביר הטעם משום דגם בתוך הזמן בידו לחזור ע"ש כן י"ל נמי בנדר אבל בשאר אסורי הנאה דנראה דעת הרבה מהראשונים. ע' ריטב"א סוכה בפרק לולב הגזול דחשיב הפקר גמור יש לומר נמי דחמץ כיון דבתוך הפסח חשיב הפקר גמור מחמת שאסור בהנאה. גם לאחר הפסח אינו חוזר להיות נכנס לרשותי': ובעמדי פעם שנית בענין הלז ראיתי שיש לדקדק בדברי הר"ן ז"ל בנדרים במה שהביא בשם הרשב"א ז"ל וז"ל ומיהו היכי דאיתשיל חייבין לשלם כו' ולמה לא כתב דחייבין להחזיר גוף הפירי דמלשון זה נראה דמשלם רק הדמים לבד אבל אינו מחויב להחזיר גוף הפרי וכן ברשב"א שבע שיטות בנדרים שם לא הזכיר רק לשון תשלומים הלא דבר הוא. ונלע"ד דיש מקום בראש לומר כן ומהטעם דאנן קיי"ל דגזלן לא קני ביאוש לחודי' אבל ביאוש ושינוי רשות קני ועיין לעיל בסי' ט"ו שהבאתי בשם התוס' דסוכה דף ל' ע"ב ד"ה וקרקע ובשם תשו' הרשב"א דהטעם בזה דכיון דהא דיאוש לחודי' לא קני משום דבאיסורי אתי לידי' וא"כ כי איכא נמי שנוי רשות הא לזה השני הוי בהתירא אתי לידי' ומשו"ה מהני האי יאוש לגבי שני לקנות על ידו ע"ש וכבר נודע דעת הרמב"ם ז"ל דגם הלוקח אחר יאוש אף דקני גוף החפץ מטעם יאוש ושינוי רשות הדמים מיהת צריך לשלם. ומעתה אמינא די"ל דכן הוא כוונת הרשב"א ז"ל הכא דנדר לא חשיב כהפקר גמור. אך מ"מ כיון דאינו יכול למחות על כל הבא ליטלו הבעלים מתיאשין מהן וכיון דהכא מקרי בהתירא אתי לידי' החפץ דהא איהו זכה בי' קודם השאלה אף שנתבטל אח"כ מ"מ החפץ קנוי לו ואינו צריך לשלם רק הדמים ודו"ק ועדיין לא נתברר לי כל הצורך ולא באתי אלא לעורר את המעיין. ולדעתי יותר מסתבר למימר דכוונת הרשב"א ז"ל בזה להשמיענו דאפי' אם כבר נאכל הפירות ובשעה שישאל זה על נדרו כבר לא הי' הפירות בעולם מ"מ צריך לשלם עבור הפירות ואל תתמה אם כבר לא הי' הפירות בעולם איך נשאל זה על נדרו דז"א די"ל דמיירי שנאכל רק מקצת מהפירות דדוקא אכלה כולה אין נשאלין עלי' אבל אם נשאר כזית נשאלין עלי' כמבואר בשבועות דף כ"ז ע"ב ע"ש ודו"ק. כ"ז כתבתי הנראה לפענ"ד. וד' יהי' בעזרי ויצילני משגיאות: סי' כט שאלני גביר מופלג ות"ח אשר נמצא תחת ידו מעות עולמית מאת חותנו הנכבד ז"ל והמעות מונחים בשטרות המדינה הנקראים לויזין אשר המה נושאים רווחים בכל שנה ושנה ומלבד זה יוכלו לזכות גם בגורל אשר יפילו שני פעמים בשנה והצואה הי' שיהי' הקרן קיימת לצדקה והרווחים יחלק כל שנה ושנה ביום היא"צ לעניים אבל לא פירש איזה רווחים ועתה זכה אחד מהשטרות הנ"ל עפ"י גורל איזה מאות ריינש ושאל הרב הנ"ל מה יעשה עם המעות הנ"ל אם צריך לחלקם לעניים ביום היא"צ כי המה יחשובו ג"כ בכלל הרוחים או שייכים להקרן וצריך לקנות גם עבורם דבר שיהי' לקרן קיימת והפירות מזה יחלק ג"כ לעניים בכל שנה כמו שאר הרוחים מהקרן ונתתי אל לבי לעיין בזה וזהו אשר נראה לפע"ד. הנה לכאורה היה נראה לומר דיש לדמות דין זה להא דאמרינן בכתובות דף ע"ט ע"ב הגונב ולד בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה כו' פירא תקינו לי' רבנן פירא דפירא לא תקינו לי' רבנן וכתבו שם התוס' ד"ה פירא דדוקא במידי דאתי מעלמא כגון כפל ולד בהמת מלוג אבל פשיטא דפירא פירא נמי תקינו לי' רבנן כו' עוד כתבו