מצפה אריה סג

ומשו"ה הוא מועל וע"ז כתב מו"ח ני' דיש להעיר מש"ס דב"מ דף ע"ד בעל בנכסי אשתו מי מעל למעלו ב"ד כו' הרי היכא שההוצאה מרשות הקדש בא ע"י הב"ד רצה הש"ס לומר דהב"ד מעלו עכ"ל. אתמהא הלא לא עלי השגתו כי הערה זו שייך להקשות על הא דאמרינן בב"מ והובא בתשובתי דהשואל קרדום מהקדש אליבא דר' אלעזר דאמר כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין כיון שמשך מעל הרי אף דקני במשיכה עפ"י תקנת חז"ל מועל המוכר דחשיב הוציא מרשות הקדש וזהו גמרא מפורשת ואנכי לא חדשתי אלא דגם קנין מעות דמה"ת מהני אף דחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ לא מהני הפקעתם דנימא שאינו מועיל בהקדש ג"כ מה"ת כיון דגם לפי תקנתם עכ"פ נעשה הפקר וחשיב מוציא מרשות הקדש ומה שייך ע"ז הערה של מעכת"ה. אך לפע"ד אחרי אבקש סליחה מאת אדוני גם על הגמרא דהשואל קרדום לא קשה כלל דלא דעי הך דנכסי מלוג דהאשה לא הכניסה להבעל כלל ולא עשתה שום פעולה בהחפץ של הקדש רק חז"ל עשאו תקנה שכל נכסי' שייכים להבעל לפירותיהם ומה שיש תחת ידה השייך להקדש לא הוציאה כלל לרשות הבעל אבל הכא כיון דזה התכוין להקנות לחבירו וחבירו עשה קנין המועיל ע"פ תקנת חז"ל חשיב הוא המוציא מרשות הקדש לכן שפיר מועל. כן נלע"ד ברור. ומה שכתב מעכת"ה עוד שם לחלק דהיכי שעשו חז"ל תקנה לבטל הקנין אין צריך כלל להטעם דהפקר ב"ד הפקר דכיון דחז"ל הפקיעו לקנין מעות שוב לא סמכו דעתייהו בטל המכירה גם מן התורה ולא הוצרכו להפקיר המעות כי ממילא המעות חוזרין אף כי זהו מלתא דמסתברא והדברים נכונים מצד עצמותן מכל מקום אין להחליט כן אחרי שהמ"ל נסתפק בזה וכבר הבאתי דבריו בתשובתי הראשונה בסוף התשובה וזה לשונו נסתפקתי במי שמכר חפץ לחבירו בקנין מעות ואח"כ קידש המוכר אשה בזה החפץ אי יש לחוש לקדושי שני אחרי שמה"ת חשיב החפץ גזל ביד המוכר כו' וסיים וצד זה כראה בעיני ע"ש הרי בהדיא דדעתו ז"ל דאף דחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ לא מהני הפקעתם שיהי' המקח בטל מה"ת. אך בגוף הדבר שהבאתי בשם הגאון מליסא ובשם המחנה אפרים וגם ראיתי אח"כ שכן הביאו האחרונים בשם הגאון בעל גט פשוט ובעל אבני מלואים אשר כולם נתנבאו בסגנון אחד דמחמת תקנת חז"ל לא חשיב אלא הפקר יש לתמוה טובא דבתוס' פרק השולח דף מ' ע"ב ד"ה וכתב מבואר בהדיא איפכא שכתבו דלא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונט' דמפרש שכותבין השטר שחרור על שמי' דקטן דמעש' קטן לאו כלום הוא ואע"ג דפעוטות ממכרן ממכר אינו אלא בממון משום דהפקר ב"ד הפקר אלא נראה לפרש דכתיב לי' גיטא דחירותא על שמי' דאפוטרופוס כו' דכיון שעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן הפקירוהו חז"ל ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו כדאמרינן דאפוטרופוס תורמין ומעשרין כו' והפקירו ב"ד התבואה ונתנוהו לאפוטרופוס מבואר בדבריהם דיש כח ביד חז"ל להקנות גם שיהי' חשיב שלו לענין דאורייתא היכי שהוצרכו לכך כמו לשחרר ולתרום וצ"ע: באות ח' הביא כבוד מו"ח ני' מ"ש דלדעת הגאון מליסא ז"ל דגבי חמץ סגי בקנין דרבנן כיון דהפקר ב"ד הפקר יש נמי לדון להיפך דגם קנין מעות מהני בחמץ שלא יעבור בב"י וב"י דאף דחז"ל הפקיעו הקנין לא נעשה אלא הפקר ושוב אינו עובר עליו וכתבתי דלכאורה יש לפקפק ע"ז דעכ"פ לא גרע מחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות וע"ז כתב כבוד גאונו וז"ל ולא אבין מה שכתבת דחייב משום קבלת אחריות דלהשני ליכא אחריות דלמוכר איתניס וגם לגבי המוכר מה דמיון זה לקבלת אחריות דהתם בקבלת אחריות כיון שיצטרך לשלם רוצה בהחמץ בקיומו משא"כ הכא כיון דהחמץ הוא הפקר והמעות בין כך ובין כך צריך להחזיר מה לו בקיומו של החמץ עכ"ל באמת אגיד כי דעתי קצרה להכיל דברי כבוד גאונו דפשיטא דאף אם נימא דכיון דחז"ל הפקיעו הקנין נעשה הפקר מ"מ פשיטא דלא התקינו שיהי' הפקר ממש לכל אדם וכל הרוצה ליטלו יבוא ויטול אלא ודאי דתקנתם הי' דחשיב הפקר לענין זה שנתבטל המקח אבל מ"מ אסור לכל אדם לזכות בה. ואם קדם אחד וזכה בה מוציאין ממנו בדיינים ומחזירין להמוכר ומעתה חשיב לגבי המוכר עכ"פ דבר הגורם לממון כמו בקבלת אחריות דעובר בב"י וב"י משום דחשיב קצת דבר הגורם לממון כדאיתא בריש פסחים דף ה' ע"ב ולדעת הרבה מהקדמונים אפי' בלא קיבל עליו אחריות אלא שהעכו"ם הוא אלם דינו כמו קבלת אחריות דזה נמי חשיב דבר הגורם לממון ומעתה הכא כיון דע"י תקנת חז"ל חשיב אצלו דבר הגורם לממון לא גרע עכ"פ מעכו"ם אלם וז"ב לדעתי. וע"ז כתבתי דלדעת המג"א בסי' תמ"א דאם קיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם אין הישראל עובר עליו בב"י וב"י חזינן דאף דבחמץ שלו ממש אינו מועיל מה שמונח בבית עכו"ם מ"מ בחמץ שאינו שלו רק חשיב אצלו דבר הגורם לממון מהני מה שהוא מונח בבית עכו"ם שלא לעבור עליו ב"י וב"י כן הכי נמי י"ל דגם בכל דבר הגורם לממון אינו עובר עליו כשמונח בבית עכו"ם וכתבתי דמ"מ אי אפשר לאמרו ולא באתי אלא לעורר זה תוכן כל דברי שם ודו"ק: באות ט' כתב מו"ח נ"י על דבר קושייתי דלדברי הגאון מליסא למה יהי' עובר על חמץ שנשאר מקודם פסח כיון דבשעה ששית הוא הפקר ע"י הפקר ב"ד. דלענין לאו דב"י לא מהני מה שנעשה הפקר ע"י הפקר ב"ד דכל שלא עשה הוא בעצמו הפעולה שיהי' הפקר עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו גם אתי הי' סברא זו. אולם לא הי' ברור לי די"ל דכיון שכבר נעשה הפקר מקודם שהגיע זמן הביעור יהי' מאיזה טעם שיהיה לא עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותי' ודוקא אם נעשה הפקר ע"י איסור חמץ לאחר זמן איסורו הוא דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותי' כיון דמחויב היה לבערו בשעת זמן הביעור אבל אם נעשה הפקר קודם שהגיע זמן איסור דאורייתא יש לומר דמהני שלא יעבור עלי' בב"י וב"י: באות י' כתב כבוד מו"ח הגאון ני' על מ"ש ליישב קושית הקדמונים ז"ל דבמעילה אזלינן נמי בתר דאורייתא משום דענין המעילה הוא רק מחמת גזירת הכתוב דיוצא לחולין מחמת המעילה אבל בלא המעילה לא הי' בידו להוציא מרשות הקדש ומשו"ה לא בעינן שיהי' מהני בפועל. וע"ז כתב לפקפק דמ"מ י"ל דבעינן עכ"פ לפי שגגתו שהי' סבור שהוא שלו הוציאו לרשות אחר אבל היכי דחז"ל הפקיעו הקנין דאף לפי שגגתו עדיין לא הוציא המעות לרשות אחר לא מעל ע"כ. מודינא דמצד הסברא הי' אפשר לומר כן אבל מ"מ אין זו סברא מוחלטת שיהא מוכרח לומר כן. ואדרבה יש להביא קצת דמיון למה שכתבתי מש"ס ב"ק דף ס"ט ע"ב מהא דאמרינן התם מאן תנא צנועין ר"מ הוא לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפ"ה לענין פדיון אוקמי' רחמנא ברשותי' כו' כרם רבעי נמי לענין אחולי אוקמי' רחמנא ברשותי' דהא כי איתא ברשותי' נמי לאו דידי' הוא והא מצי מחיל כו' אבל גבי לקט כיון דממונא דידי' כי איתא ברשותי' הוא דמצי מפקר לי' כי ליתא ברשותי' לא מצי מפקר לי' ע"ש אלמא מזה דאמרינן כעין סברא זו דכיון דבלא"ה אינו שלו ורחמנא אוקמי' ברשותי' לענין חילול לא איכפת לן נמי אם יש עוד ריעותא מצד אחר ודו"ק: